מיכאל וולפה משיב לדניאל ברנבוים

בין הדוברים בכנס גם מיכאל וולפה, מוזיקאי ואיש חינוך, ראש החוג לתורת המוסיקה, קומפוזיציה וניצוח באקדמיה למוסיקה ולמחול בירושלים. מאמר זה הוא מאמר-מענה לפסנתרן ולמנצח דניאל ברנבוים, מתומכי נגינת וגנר בישראל.

האידיאולוגיה של וגנר עומדת בסתירה מובנית לתפיסות הומניסטיות אוניברסאליות
מיכאל וולפה משיב לדניאל ברנבוים

בעקבות המאמר של המנצח והפסנתרן הגאון הגדול והנערץ עליי כל כך, דניאל ברנבוים, אשר עושה כותרות בעיתונות העולמית והגיע גם לעיתון 'הארץ' אני רוצה לומר את דעתי. אני עושה זאת בקושי רב, שכן באמת יש לי כבוד רב למר ברנבוים, ואני רואה בו אולי את גדול המוזיקאים בדורנו. אבל אני מוצא עצמי מחויב לכך כמוזיקאי ישראלי, איש חינוך, וכמי שאמון על יצירתו של ריכרד וגנר.

אתחיל ואומר שאם אכן דניאל ברנבוים צודק, והרצל כמו וגנר שאב מאותם שורשים לאומיים, ואם אכן רעיון ההיעלמות וההתבוללות של היהודים בא לוגנר מן היהודים שהיו בסביבתו בילדותו ונערותו, בעיקר לודוויג גאייר, שהיה בן זוגה של אמו מרגע לידתו, הרי שהמוזיקה ובעיקר התמלילים של האופרות הלאומיות של וגנר הם בעייתיים היום כמו פעם, ולא רק בגלל שהיטלר העריץ את האופרות הללו. בטיעונים של מאמרו של ברנבוים ישנה סתירה מובנית, כי אם אתה הומניסט וחרד לבעיית הערבים שנושלו מאדמתם, מה לך וללאומנות הכוחנית שבאופרות של 'טבעת הניבלונגים', 'פרסיפל' וכמובן 'אמני הזמר מנירנברג', ואם אתה מעריץ את ריכרד וגנר, מדוע שלא תיישם את רעיונותיו הכוחניים ותמוך בימין היהודי הלאומני, החולם על ארץ ישראל השלמה ועל הגאולה הקרבה?
אני תמה על דניאל ברנבוים, שלא חי בארץ שנים רבות, ומביא את בשורתה של המוזיקה הטובה לכל האנושות, שלא מתמודד כמונו, האמנים הישראליים, ביומיום המורכב והמאתגר, שדורש מעמנו הכרעות מוסריות מידי יום ביומו, על שהוא מפרסם מאמר בעייתי כל כך, חסר כל עמוד שידרה הגיוני, המתיימר להיות פילוסופי-היסטורי- מוסרי. למה צריך גאון המוזיקה של דורנו להסתבך כך בכתיבה כל כך נאיבית, אפילו מביכה.
שאלת וגנר מורכבת ומאתגרת ביותר. יש לה היבטים רבים, ועלינו להתייחס  אל העובדות: המאמר האנטישמי הגזעני של וגנר, שיצא לאור בשנת 1850, היווה מאמר יסוד בהתהוותה של החשיבה האינטלקטואלית הגזענית באירופה הנאורה כביכול של המאה התשע-עשרה, התמלילים שוגנר כתב לחלק מהאופרות שלו, רוויים בכוחניות, ברוח לאומנית, כמו גם ברמזים, שבקלות רבה ניתן לפענחם כאנטישמיים, וכך הם אכן פוענחו על ידי אלה שהשתמשו בהם ככלי בתעמולתם.
נושא נוסף שהכרחי בדיון הוא הערצתו של היטלר את וגנר, והעובדה המביכה שהיטלר העיד בספריו ובנאומיו שוב ושוב על היותו של וגנר המאור הגדול, דמות האב, מקור ההשראה לתפיסתו החברתית הסוציאליסטית, המתחברת לרוח הלאומנית הגרמאנית-טבטונית, וכמובן שנאת היהודים, והצורך הדחוף לסלק אותם מן הממלכה החדשה, הרייך השלישי, שהוא ייסד. כמובן שוגנר חי הרבה לפני שהיטלר נולד. אבל נאומו הבוטה של הנס זקס בסיום 'אמני הזמר מנירנברג' כמו גם הפוליטיקה הנבזית של מלך האלים ווטאן ונשותיו, וכמובן דמותו של זיגפריד, כמודל לאדם העליון, הארי המושלם, כל אלה הציתו את דמיונו ואת חזונו. היו כמובן עוד מנהיגים שונים ומגוונים באירופה, שהאופרות של וגנר השפיעו עליהם, ושהם בהשראת וגנר, הסיקו מסקנות אחרות ואפילו מנוגדות, לגבי חרות האדם, הצורך להיפטר מהמשטר הישן, אבל מנהיגים אלה לא רלבנטיים לדיון.
גם לי כמו לברנבוים אין ספק שתיאודור הרצל אהב את המוזיקה של וגנר, וייתכן שגם הוא בצורה מסוימת הושפע מהן. באחד מספריו הוא אפילו מתאר ביצוע של אופרה של וגנר בעיר היהודית הראשונה. אם כך הרי שבמקרה של הלאומיות הציונית, ובוודאי 'הלאומנות והגזענות הציונית', שאותה מבקר בצדק לפי דעתי ברנבוים, נוכל לטעון על אחת כמה וכמה, שהשפעת וגנר, אם הייתה כזו, על מייסדיה של הציונות המעשית, הייתה הרת אסון.
יחסי היהודים והגרמנים גם הם סיפור מורכב מאד. סיפורם של יהודי גרמניה המתבוללים, היחסים הרעים שהיו ביניהם לבין יהודי מזרח אירופה, כמו גם היות השפה הגרמנית השפה שבה כתב חוזה מדינת היהודים את ספריו כל אלה סוגיות יותר מידי מורכבות, מכדי לטפל בהן במאמר בעיתון. הן גם לא משהו שדניאל ברנבוים יכול להתמודד עמו, משום שעם כל גאונותו המוזיקאלית, ועם כל הערצתי אליו כפסנתרן וכמנצח, פילוסוף הוא לא, גם לא היסטוריון.
חשוב לי לומר כאן בריש גליי – הטרגדיה של ערביי הארץ הזו מדירה שינה מעיניי יום יום. אני חרד לגורלם-גורלנו, ומאמין מזה זמן רב בסיום העידן הלאומני היהודי והפלשתינאי כאחד. כמו סבי עליו השלום, שאני קרוי על שמו, שהיה חבר בברית שלום, אני מאמין במדינה דו לאומית. אם ברנבוים באמת מאמין כמוני בצורך הדחוף בלחימה בגזענות, הוא ימצא בי שותף נאמן. רק בבקשה שיוציא את ריכרד וגנר מהמשוואה.
כי בכל מה שנוגע למקורות האנטישמיות הנאציונאל סוציאליסטית, כמו גם  לתוצאות הערצתו של הפיהרר לקומפוזיטור הגאון, ובעיקר לחותמה של השואה על חיי כבנה של משפחה יהודית שברחה משם ובחרה בארץ ישראל כמולדת לחזור אליה, אני עומד על זכותם של בני הדור של סבי וסבתי, אנשים משכילים ויודעים היטב את התרבות הגרמנית, מעריצים מושבעים של גיתה, שילר, בטהובן ובאך, להחרים את ריכרד וגנר. סבתי וחבריה זיהו במורשתו הטקסטואלית, במאמריו ובתמלילי האופרות שלו (לא במוזיקה היפה שלו, אשר שירתה את תמליליו) את אבן הפינה הערכית, ואת ההצדקה המוסרית שאפשרה להיטלר להוביל את העולם אל הקטסטרופה, שהשמידה  לא רק מיליונים מבני העם היהודי ומבני העמים האחרים באירופה, אלא החריבה בעצם את התרבות האירופאית שהם כל כך האמינו בערכיה.
וגנר היה אדם קנאי, מרושע שהזיק למרבית חבריו הקומפוזיטורים. הוא רדף במאמריו ובמכתביו את פליקס מנדלסון, את ג'קומו מאיירבר, ועוד קומפוזיטורים רבים אחרים, יהודים ושאינם יהודים. התנהלותו הלא מוסרית כיוצר שאפתן וחסר עקבות, איננה הסיבה לחרם עליו בארץ, וגם אין כל ויכוח לגבי האיכות הגבוהה של המוזיקה שלו. אבל המורשת הרוחנית שלו היא נושא שדורש דיון רציני יותר.
אם דניאל ברנבוים הוא הומניסט באמת עליו להתמודד באומץ עם חוסר המוסריות של מורשת וגנר. ולגבי הסוגיה החשובה באמת – הוא מוזמן להצטרף אליי במאבק נגד הגזענות שפשתה בחברה שלנו. באקדמיה למוזיקה ולמחול בירושלים מלמדים ולומדים יהודים וערבים זה לצד זה, באהבה ובכבוד הדדי. בפסטיבל 'צלילים במדבר', אותו ייסדתי באגן שדה בוקר שברמת הנגב, מופיעים מראשית הדרך ערבים לצד יהודים, במגוון רחב מאד של סוגי מוזיקה. אני מזמין את דניאל ברנבוים, לבוא אלינו ולכבד אותנו בכישרונו ובגאונותו. עם זאת עליו להיות סמוך ובטוח שאת המוזיקה של ריכרד וגנר לא נבצע.

פרופסור מיכאל וולפה
מלחין ואיש חינוך, קיבוץ שדה-בוקר, ראש החוג לתורת המוזיקה, קומפוזיציה וניצוח באקדמיה למוזיקה ולמחול בירושלים
30 ביוני, 2013

————————
לעמוד 'תיק וגנר' באתר התזמורת הסימפונית ירושלים, רשות השידור, לחצו כאן
לתכניה לחצו כאן