מיכאל וולפה: מחשבות על ביירוית וריכרד וגנר

 

בין הדוברים בכנס גם מיכאל וולפה, מוזיקאי ואיש חינוך, ראש החוג לתורת המוסיקה, קומפוזיציה וניצוח באקדמיה למוסיקה ולמחול בירושלים. מאמר זה נכתב לקראת פרוייקט ויימאר בירושלים שנערך לפני מספר שבועות.

wolpe_nמחשבות על ביירוית וריכרד וגנר – לקראת פרוייקט ירושלים ויימאר השני

העיר ביירוית נתפרסמה מאד בזכות בניין האופרה והפסטיבל השנתי אשר נוסד על ידי ריכרד וגנר, ושמוקדש לאופרות שלו. הגעתה של תזמורת ישראלית גרמנית לקונצרט בעיר ביירוית בשנת המאתיים להולדתו של המלחין מהווה אבן דרך משמעותית בסיפור היחסים המורכבים בין קהל המאזינים הישראלי למוזיקה של וגנר, כמו גם בסיפורם הייחודי של מעריצי האופרות של וגנר בישראל, אשר ביירויט היוותה בעבורם מקום עלייה לרגל, אליו חלמו להגיע, על מנת לזכות בהאזנה לביצוע היצירות שכל כך אהבו.

קווים לאישיותו של ריכרד וגנר בהקשר היהודי והישראלי
ריכרד וגנר הפיץ דעות אנטישמיות רבות במהלך חייו, בשיחותיו ובמספר כתבים פרי עטו. הוא שב והוקיע את היהודים, במיוחד את המוזיקאים היהודים, כגוף זר ומזיק בגרמניה, וקרא לגירושם ולנטישת התרבות היהודית. מספר חוקרים, ביניהם תיאודור אדורנו, טוענים כי האופרות שלו מכילות מסרים אנטישמיים, אבל טענה זו שנויה במחלוקת. מקור המחלוקת נובע מן העובדה כי אין באופרות של וגנר אזכורים ליהודים ויהדות, קריקטורות או שטנה גלויה כלפי יהודים. מאמרו האנטישמי המרכזי והשערורייתי ביותר של וגנר הוא 'היהדות במוזיקה', שפורסם לראשונה תחת שם בדוי בשנת 1850. המאמר התיימר להסביר את "חוסר האהדה בציבור" למלחינים ממוצא יהודי דוגמת פליקס מנדלסון וג'אקומו מאיירבר. וגנר הסביר, כי העם הגרמני דוחה את היהודים בשל צורתם והתנהגותם השונות, קולותיהם ה"צווחנים, החורקים, המזמזמים", וכי "על אף כל שנאמר ונכתב בזכות מתן הזכויות לאזרחים היהודים, תמיד חשנו באופן אינסטינקטיבי דחייה עזה מפני מגע ממשי איתם". טענתו ה"עניינית" העיקרית של וגנר הייתה שהיהודים מסוגלים ליצור רק מוזיקה רדודה ומלאכותית שיש בה סממנים של מוזיקה דתית, הניזונה מפולחן היהודי של בית הכנסת, המחקה באופן שטחי את המוזיקה האמיתית, ששורשיה ב"רוח האמיתית של העם", כשכוונתו לעם הגרמני. פרסומו הראשוני של המאמר משך תשומת לב מעטה, אבל משפרסם אותו וגנר בחתימתו בשנת 1869, כמעט עשרים שנה לאחר חיבורו, הוא עורר גל של מחאות. לזה הצטרפה העובדה שפרסום המאמר נתקיים בסמוך להצגת האופרה שלו 'אמני הזמר מנירנברג', שאחת הדמויות הראשיות בה, קריקטורה של מבקר אמנות אימפוטנט ומתוסכל, זוהתה כביכול כקריקטורה של יהודי  מתבולל. בסוף מאמרו "היהודים במוזיקה" כתב, כי "ישנה רק דרך אחת לגאול את היהודים מהקללה הנוראה הרובצת עליהם – Der Untergang", דהיינו, שקיעתם או הסתלקותם. וגנר צידד בהיטמעות היהודים בתוך התרבות הגרמנית, כך שהשפעתם ה"זרה" תיפסק.
למרות כתביו האנטישמיים, היו לווגנר כמה חברים יהודים. הבולט בהם היה המנצח הרמן לוי, יהודי דתי שוגנר בחר בו לנצח על הבכורה של "פרסיפל", האופרה האחרונה שלו. בתחילה רצה וגנר, שלוי ייטבל לנצרות לפני שינצח על הבכורה, אבל חזר בו מכוונתו. לוי היה חבר קרוב של וגנר, ואף נתבקש להיות בין נושאי ארונו. חשוב לציין שהאנטישמיות של וגנר לא הייתה חריגה בהקשר של תקופתו וסביבתו. רעיונות אנטישמיים היו נפוצים בזמנו, בעיקר באירופה, ונישאו בפי אינטלקטואלים רבים.

התפתחות המיתוס הוגנרי לאחר מותו
לצד העובדות ההיסטוריות והביוגרפיות לא ניתן להתעלם מהשתלשלות העניינים לאחר מותו של וגנר. וגנר היה חותנו של יוסטון סטיוארט צ'מברליין, ממבשרי האנטישמיות הגרמנית החדשה, וחבר בחוג ימני קיצוני, שהוקם לאחר מותו של וגנר בשנת 1883. חוג זה, שנודע בשם "חוג ביירוית", אומץ בידי קוזימה, אשתו של וגנר, שהייתה אנטישמית חריפה במיוחד. לאחר מות קוזימה ובנם של בני הזוג, זיגפריד, בשנת 1930, נפל ניהול פסטיבל וגנר השנתי על כתפיה של ויניפרד, אלמנתו של זיגפריד, שהייתה חברה קרובה של אדולף היטלר. המוזיקה של וגנר נוגנה לעתים תכופות בכנסים פוליטיים של הממסד הנאציונאל סוציאליסטי, וישנם אף חוקרים הרואים ברעיונותיו של ריכרד וגנר, ובמיוחד האנטישמיות שלו, מקור השראה מרכזי לאידיאולוגיה של היטלר. אדולף היטלר עצמו העריץ את וגנר האדם והיוצר וראה בו דמות אב. אנשי התעמולה הנאצים התייחסו לחלקים באופרות של וגנר כמקור השראה לאידיאולוגיה שלהם, ובמיוחד הדגישו קטעים ספציפיים הנוגעים לתרבות הלאומית הגרמנית באופרות 'לוהנגרין', 'אמני הזמר מנירנברג', 'הולקירות' ואופרות נוספות של וגנר. אלא שיש לומר זאת ביושר – היבטים רבים במשנתו של וגנר לא מתיישבים עם הנאציזם, בעיקר המסקנה שלו, הקושרת את גישתו הפציפיסטית האוניברסאלית, בקריאה להיטמעות היהודים בחברה הגרמנית.
בין המבקרים הבוטים ביותר של וגנר נמצא את נינו של המלחין, המוזיקולוג ד"ר גוטפריד וגנר, אשר ביקר מספר פעמים בישראל. בעת ביקורו המתוקשר בשנת 2005 השתתף ד"ר וגנר באירועי יום השנה הששים לתום מלחמת העולם השנייה, ובהרצאה שלו במרכז למוזיקה בירושלים טען בתוקף כי לדעתו החברה הגרמנית לא התמודדה עדיין באופן רציני עם נושא השואה. הוא ניסה להוכיח בהרצאתו, תוך הסתמכות על דוגמאות מן האופרות של אבי סבו, כי קיים חוט מקשר ברור בין האידיאולוגיה הנאצית לבין סיפורי האופרות של וגנר, בעיקר אלה המשובצים במחזור 'טבעת הניבלוגנים', ובאופרות 'פרסיפל' ו'אמני הזמר מנירנברג'. בספרו  'לא יהיו לך אלוהים אחרים על פני' ("You Shall Have No Other Gods Before Me"), טוען ד"ר גוטפריד וגנר כי האנטישמיות ושנאת הנשים בולטות ביצירתו של וגנר. "יצירתו של וגנר כוללת מגוון רחב של כתבים גזעניים וסקסיסטיים. הוא פיתח תיאוריות גזע משלו. עם הידע שיש לנו היום, אי אפשר עוד להתעלם מכך ולומר – זוהי רק מוזיקה יפה". בראיון למספר עיתונים בחגיגות מאתיים שנה להולדתו של ריכרד וגנר תבע נינו ממשפחתו לחשוף את קשריה למפלגה הנאצית, ולפרסם את ההתכתבות בין היטלר לבני משפחתו של ריכרד וגנר בתקופת המלחמה.

פרשת וגנר בישראל
כבר בשנות העשרים הלכה והתפתחה הרוח הלאומנית הגרמנית, תוך שהיא נקשרת לאופרות של וגנר. בפסטיבל ביירוית של שנת 1924 התרחשו מספר אירועים ספונטאניים מביכים, בהם תשואות בלתי צפויות של הקהל במהלך ביצוע 'אמני הזמר מנירנברג', כשברגע מסויים נעמד הקהל כולו על רגליו ושר את ההמנון הגרמני. חלק מן המאזינים אף קראו קריאות תמיכה בהיטלר שישב אז במאסר. ובכל זאת, עד היבחרו של אדולף היטלר לקנצלר של גרמניה לא היו סימנים כלשהם להתנגדות למוזיקה של וגנר בישוב היהודי בארץ ישראל שבשלטון המנדט הבריטי. כדאי גם לזכור שמייסדה של התנועה הציונית, המחזאי והעיתונאי תיאודור בנימין זאב הרצל, כתב את חזונו בשפה הגרמנית, והיה על פי עדותו חובב מושבע של המוזיקה של וגנר. לא ברור על כן מתי בדיוק החלה גישה זו להשתנות, אך ברור שההקשר השלילי והטעון שדבק באישיותו וביצירתו של וגנר לאחר מותו, עלה למודעות ציבורית ובסופו של דבר התקבלה הדיעה הלא רשמית שאין זה ראוי לבצע את המוזיקה שלו בישראל. אמנם אין זה ברור מתי נעשתה דיעה זו חד משמעית ומקובלת על כלל הציבור בישראל, אך כנראה שהחרם החל כבר באמצע שנות השלושים, עם הגיע הידיעות הראשונות על רדיפת היהודים בגרמניה. יצירותיו של וגנר לא מנוגנות בפומבי בישראל, ובמשך שנים רבות גם לא שודרו בערוצי התקשורת הממלכתית. למעט מספר מצומצם מאד של שידורים וכמה הופעות פומביות נשמר החרם בקפידה. חרם זה איננו מעוגן בחוק כלשהו, אך הוא נשמר מאיזה צו פנימי קולקטיבי. נסיונות להשמיע את וגנר בהופעות פומביות נתקלו בישראל במחאה, בעיקר מצדם של ניצולי שואה. באוקטובר של שנת 2000 החליטו חברי התזמורת הסימפונית ראשון לציון ומנצחה פרופ' מנדי רודן, ניצול שואה בעצמו, לנגן את 'אידילית זיגפריד' של ריכרד וגנר. עתירות לגבי החלטה זו נדחו על ידי בית המשפט העליון והקונצרט התקיים. ניצול שואה כבן שמונים, יליד פולין, אשר ישב באולם פרץ במחאות קולניות והרעיש ברעשן בניסיון להפריע לנגינת התזמורת. קבוצה של כמה עשרות אנשים הצטרפה למחאה, אך עם עזיבתם את האולם חודשה נגינתה של היצירה. חשוב לציין שמספר אישי ציבור בחרו לצאת מהאולם כמחאה, וחזרו לאולם לאחר סיום נגינתה. בשנת 2001 הציע המנצח דניאל ברנבוים לשבץ את המערכה הראשונה של האופרה 'הולקירות' בקונצרט מיוחד של תזמורת האופרה העירונית של ברלין בירושלים, במסגרת פסטיבל ישראל. הצעתו נדחתה לאחר דיון סוער שכלל גל של מחאות. ברנבוים לא ויתר ובסיומו של הקונצרט המרגש, בו הופיעה לראשונה תזמורת זו בישראל, הוא ניצח במפתיע על הפתיחה לאופרה 'טריסטן ואיזולדה', כהדרן. חלק מן המאזינים באולם פרצו במחאות קולניות, ולאחר עזיבתם את האולם נוגנה הפתיחה כולה בניצוח מלא רגש של ברנבוים, אשר החליט לא לוותר. בעקבות אירוע זה התקיימו דיונים סוערים בתקשורת ואף בכנסת, כשחלק מאנשי הציבור שהשתתפו בדיון קראו להחרמתו של המנצח.
יש המייחסים צביעות מסוימת להחרמת ריכרד וגנר בישראל, משום שיצירותיהם של מלחינים כמו קארל אורף, וריכארד שטראוס מנוגנות בישראל על אף שחיו ופעלו בתוככי גרמניה הנאציונאל סוציאליסטית, והיו שותפים בצורה כזו או אחרת בחיי התרבות בה. מעניין לציין שבמהלך שנים רבות התקיים חרם גם יצירות ריכארד שטראוס, אך מזה למעלה מעשור שחרם זה לא נשמר. שוב הייתה זו התזמורת הסימפונית של ראשון לציון הראשונה אשר ביטלה את החרם על שטראוס, כשניגנה לראשונה מיצירותיו בקונצרט בשנת 1990. בעונות האחרונות נוגנו רבות מיצירותיו של שטראוס על ידי כל התזמורת בארץ, ביניהן התזמורת הסימפונית של ירושלים, והתזמורת הפילהרמונית הישראלית, שפתחה את העונה של בפואימה 'כה אמר זרתוסטרה' בניצוחו של מאסטרו זובין מהטה ואף הגדילה לעשות בקונצרט מתוקשר בו נוגנו 'דון ז'ואן' וטיל אוילנשפיגל' בניצוחו של מאסטרו גוסטבו דודאמל.
בשנת 2010 הוקמה עמותת וגנר בישראל. בין מייסדיה חוקרי מוזיקה ומנצחים מכובדים כמו הגב' מיכל זמורה כהן, הנשיאה לשעבר של האקדמיה למוזיקה ולמחול בירושלים, פרופ' יהואש הירשברג, מי שעמד שנים רבות בראש החוג למוזיקולוגיה באוניברסיטה העברית, ואף היה דיקאן הפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטה זו, ומאסטרו אשר פיש, מנהלה האמנותי של האופרה הישראלית החדשה. ביוזמת העמותה תוכנן ביוני 2012 קונצרט סימפוני ראשון בתל-אביב מיצירות וגנר. שבועיים לפני המועד הודיעה אוניברסיטת תל-אביב, בעלת האולם שבו היה אמור האירוע להתקיים, על ביטולו.

היחס לביירוית בישראל
שנים רבות היה גם היחס לביירוית, עירו של וגנר, יחס שלילי. בעיר ביירויט וגנר בחר להקים את האולם שבו נערך הפסטיבל. באולם זה נוהגים לנגן רק את האופרות שחיבר וגנר. בעיר זו נמצא גם מוזיאון וגנר, שבו נשמעים צלילי הפסנתר שלו שמוצב בכניסה. במוזיאון מוצגים לראווה פריטים רבים שהיו שייכים לו או קשורים למהלך חייו. אוהבי וגנר בארץ, שלא יכולים היו ליהנות מביצוע יצירותיו בארצם, נסעו להאזין לאופרות שלו בחו"ל, וחלקם אף הגדילו לעשות ועלו לרגל לפסטיבל ביירויט, ובכך עוררו לא מעט הסתייגויות וויכוחים. ביולי 2011 הגיעה לראשונה תזמורת ישראלית לקונצרט בביירוית. הייתה זו התזמורת הקאמרית הישראלית, שמנהלה המוזיקלי מאסטרו רוברטו פטרנוסטרו פנה לקתרינה וגנר, נינתו של המלחין, לארגון הופעת התזמורת בפסטיבל האופרות של וגנר בעיר ביירוית. נגן אחד בלבד מנגני התזמורת התנגד להופעה זו. פטרנוסטרו אמר כי הוא רואה בקיום הקונצרט פתח לכינון יחסים חדשים בין גרמניה בכלל, וריכרד וגנר בפרט, לבין ישראל. התזמורת ניגנה סימפוניה של פליקס מנדלסון, שהנאצים החרימו את יצירותיו וניתצו את פסלו בחזית האולם של תזמורת הגוונדהאוז בלייפציג, יצירה של המלחין הישראלי צבי אבני, ופתיחה תזמורתית של וגנר. באותה עת בה ניגנה התזמורת את יצירות וגנר בגרמניה, הפגינו מול רחבת מוזיאון תל אביב ניצולי השואה, עשרות בני נוער וסטודנטים.

דברי סיכום:
הגעתה של תזמורת ווימאר-ירושלים לקונצרט בפסטיבל ביירוית היא על כן במידה רבה אירוע היסטורי, בעל משמעות בתולדות היחסים של ישראל וגרמניה בעת הזו. לאחר שתוארו בקצרה העובדות ההיסטוריות, חשוב על כן לסכם שלוש נקודות חשובות, שיש לתת עליהן את הדעת:
אין היום ספק שדעות קדומות ואנטישמיות היוו גורם משמעותי בהיעלמותם מן הבמה של יוצרים ממוצא יהודי במאה התשע עשרה ובתחילת המאה העשרים. משימתנו היא להביא יצירות אלה למודעות מחודשת. האופרות של ג'קומו מאיירבר, הקונצ'רטים של איגנץ מושלס, הנרי הרץ, פרדיננד דויד ופרדיננד הילר, כמו גם יצירותיהם של קארל גולדמרק וקומפוזיטורים אחרים ראויות מאד לחזור אל אולמות הקונצרטים. ביצוען של יצירותיהם של הנרי הרץ וקארל גולדמארק בקונצרט הראשון של התזמורת במהלך המסע הראשון של לפני כשנתיים הולמת היטב נקודה זו.
בדרך לעשייה אמנותית ולמחקר משותפים, כפי שקורה בפרוייקט כל כך חשוב כמו פרויקט ויימאר –ירושלים, עלינו לעשות צדק עם המלחינים היהודים והמלחינים הלא יהודים שהתנגדו באופן פעיל למשטר הנאצי, באירופה בכלל ובגרמניה בפרט, ואשר ברחו על נפשם, ושהקריירה שלהם נפגעה מאירועי מלחמת העולם השנייה, כמו גם כמובן להעלות אל המודעות ולהביא לביצוע את יצירותיהם של המלחינים אשר ניספו בשואה. ביצוע יצירתו של ויקטור אולמן בקונצרט הראשון של התזמורת לפני כשנתיים, ושל יצירתו של ברטהולד גולדשמידט בקונצרט הנוכחי הולמות היטב נקודה זו.
עלינו להידרש באומץ ולהתמודד ביושר עם העובדות ההיסטוריות ועם הביוגרפיה המורכבת הנוגעות לפרשת ריכרד וגנר. רק כך נוכל באמת להגיע למסקנה שיהיו בה גם התייחסות של היגיון אל העובדות וגם הכרעה ערכית ומוסרית. הארכיון הגדול שנפתח לפני שנים ספורות בווימאר מכיל פרטים רבים שיוכלו לסייע לנו במחקר זה – החל במחקרים היסטוריים וכלה בחשיפתן של יצירות נשכחות. אני תקווה שגם הארכיונים האחרים, כמו זה הנמצא בבירוית עצמה יעמדו לרשותנו בבואנו ללמוד את הנושא.

פרופ' מיכאל וולפה

————————
לעמוד 'תיק וגנר' באתר התזמורת הסימפונית ירושלים, רשות השידור, לחצו כאן
לתכניה לחצו כאן

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s