אביה קופלמן, מלחינת הבית, בראיון (עם עצמה) לקראת הבכורה ליצירתה ׳בין עזה לברלין׳ בקונצרט הפתיחה של העונה ה-77.

אביה קופלמן
בקונצרט פתיחת העונה ה-77 של התזמורת הסימפונית ירושלים, רשות השידור, נבצע בבכורה עולמית את יצירתה של המלחינה הישראלית אביה קופלמן, שבחרה לראיין את עצמה אצלנו בבלוג לרגל האירוע.

חייה המוזיקליים של קופלמן החלו כבר כשהייתה בת חמש, תחת משטר אימונים קשוח במוסקבה, ובגיל 12, כשעלתה עם משפחתה לישראל, המשיכה כפסנתרנית קלאסית, כך בעצם עד עתה. לימודיה באקדמיה למוסיקה ולמדעים הובילו אותה למחוזות חדשים של הלחנה אקספרימנטאלית, אלתור ותזמור, בנוסף ללימודי תיאוריה תחת חסותם של מיטב המוסיקאים והמלחינים בארץ, ומיד לאחר סיומם נכנסה לעולם האקדמי באקדמיה למוסיקה ולמחול בירושלים, שם התמתחה בנגינת פסנתר, בהלחנה ובניצוח.

עם סיום לימודי התואר השני הפכה אביה להיות מהמלחינים העסוקים והפעילים ביותר בישראל, תוך שהיא מפתחת קריירה מוסיקלית בארץ ובחו״ל. בשנת 2007 הייתה אחת מן המקבלים הצעירים ביותר של פרס ראש הממלה להלחנה, וזכתה בפרס בתחרות ה-'Kronos:Under 30', בה השתתפו כ-300 מלחינים מכל רחבי העולם. יצירתה בוצעה בבכורה על-ידי רביעיית קרונוס הידועה, בקרנגי הול שבניו-יורק, ולאחר מכן יצאה על גבי אלבום. בשנת 2011 הוזמנה אביה לכתוב יצירה חדשה שבוצעה אף היא בקרנגי הול – והפעם השתתפה בבכורה גם כפסנתרנית.

כיום אביה קולפמן היא מלחינת הבית של התזמורת הסימפונית ירושלים, רשות השידור, ובמקביל עובדת גם עם אמני מוסיקת-עולם כמו יאיר דלאי וסמיר מח׳ול, עם יוצרים מתום הרוק כמו רות דולורס וייס ויונתן אלבלק, וגם עם אמני ג׳אז מן השורה הראשונה בפרויקט חוצה-ז׳אנרים בשם ׳טורקיז׳. בעולם הקלאסי היא פועלת ויוצרת עם תזמורות והרכבים מוסיקליים שונים.

פרט לקריירה שלה כמלחינה, אביה היא גם מורה מסורה ומנוסה למוסיקה, ומשמשת כמרצה בבית הספר למוסיקה ׳רימון׳, ומוזמנת תדיר להרצאות באוניברסיטאות, בתי ספר ומוסדות אמנות שונים, בנוסף להוראת הלחנה, עיבוד ונגינה לדור המוסיקאים הצעיר כמורה פרטית.


׳בין עזה לברלין׳ – אביה קופלמן מראיינת את עצמה:

במסגרת הנוהג שלי לראיין מלחינים לכבוד ביצוע יצירתם, החלטתי לראיין גם את עצמי, ולשאול כמה שאלות שהייתי שואלת את עצמי לולא כתבתי אני את היצירה. להלן הראיון של אביה, מלחינת הבית של התזמורת, עם אביה מלחינת "בין עזה לברלין":

אביה, למה הכותרת הזאת? את מנסה לעורר פרובוקציה? את מכניסה פוליטיקה למוסיקה?

אני מנסה לעורר דיון רלוונטי בנעשה בארץ. כולנו חיים כאן, ונראה לי שאי אפשר להפריד בין אמנות לשאר תחומי החיים, שלא לדבר על כך שהיצירה נכתבה בזמן מלחמה, עם אזעקות בלתי פוסקות והרוגים. נראה לי לא נכון לקרוא ליצירה שלי "סימפוניה מס' 1" כרגע, אפילו שהמוזיקה עצמה היא מופשטת ולא תכניתית, כי בזמן כתיבתה היה המוח שלי עסוק במצב הקשה, וברור שכך או אחרת זה השפיע על היצירה.

באשר לאמירה פוליטית – אמנם בדברי ההסבר שלי על היצירה כתבתי שבשם שהענקתי לה התכוונתי למצב התרבותי בארץ, אך ברור שהכל קשור. כמלחינה, אני לא חושבת שיש לי מספיק יכולת, הבנה וידע כדי לפעול פוליטית, אך מצד אחר, אני מרגישה שאני לא יכולה לשתוק. אז אני בוחרת להביע דעה בדרך שאני יודעת – מוסיקה.
אם זה יעודד דיון, חשיבה, מודעות, חוויה אחרת – זו תרומתי.

אז לא הבנתי, היצירה תכניתית או לא תכניתית?

לא זה ולא זה. המוזיקה עצמה תמיד נקייה ואבסטרקטית, נתונה לפרשנות אישית של כל אחד. לא ניסיתי להכניס תוכן ספציפי ומסר חבוי או לתאר משהו. ניסיתי לעורר מחשבה וחוויה. בטח שלא לכתוב מוסיקת רקע.

ואיך היצירה עצמה? אומרים שוב ושוב שמוזיקה ישראלית מבריחה את הקהל. את מסכימה? היצירה שלך נעימה או מבריחה?

אני חושבת שיש כאן ערבוב של כמה נושאים. ראשית, ניתן לחלק את הקהל לשני סוגים, שלא קשורים לגיל, מוצא או כל מאפיין אחר. יש אנשים שיש בהם סקרנות לגלות אמנות חדשה, ויש אנשים שאין בהם. אני רוצה להאמין שהרוב עדיין שייך לסוג הראשון. אנשים שטורחים לצאת מהבית כדי לשמוע ביצוע חי של מוסיקה (או כל אמנות שהיא, לצורך העניין), כנראה עדיין פועמת בהם התשוקה לחוויה, ונדמה לי שרובם מוכנים להרפתקה כלשהי. על הסוג השני צר לי. משהו באישיות שלנו מתנוון כאשר נעלמת הסקרנות. החיים הופכים לבנאליים ותפלים יותר. אבל אלה שיש בהם עדיין סקרנות, עבורם אני מלחינה, ולא משנה לי אם הם בני 90 או 15. איתם אני מנסה לקיים דיאלוג, דרך הצלילים. ברור שלא תמיד נוצרת מיד שפה משותפת. יש טווח גדול של שונות בצריכת תרבות.. אבל אני מאמינה שיש במוסיקה משהו באמת אוניברסלי, חוצה גבולות ויבשות. והסקרנות הזו לחדש, ככל שמזינים אותה, כך היא גדלה. אני מאמינה שהמוסיקה שלי מדברת אל אנשים, וזה לא אומר שלצורך כך היא צריכה להיות נעימה כל הזמן – כמו שהאנשים הקרובים אלינו ביותר לא תמיד רק נעימים, אבל אנחנו אוהבים את התקשורת איתם, את העומק, את המחויבות רבת-השנים.

לדעה שמוזיקה חדשה מבריחה קהל – דעה שהשתרשה לאורך השנים – יש שני פנים: אחד, במאה ה-20 היה זרם במוסיקה שדגל בכתיבה שלא מכוונת לקהל אלא לרעיונות מופשטים בלבד. הזרם הזה אכן יצר נתק מסוים בין הקהל למלחינים, אך אנחנו במאה ה-21, ורוב היוצרים כיום כבר זזו מעמדה זו, ומחפשים דרכים להעביר את הרעיונות שלהם כך שיהיו גם מובנים יותר.
הפן האחר הוא שמאז ומעולם נרתע הקהל ממוסיקה חדשה. השמרנים תמיד רצו את המוכר והישן. גם מוצרט, בטהובן, מהלר וברליוז סבלו מזה, ועוד רבים וטובים, על כולם אמרו שהמוסיקה שלהם בלתי נסבלת ואיומה, והנה היום הם חלק מהקאנון. אז אין ברירה אלא להילחם בשמרנות.

מה הסגנון שלך? קלאסי? מודרני? פוסט-מודרני? מה ההשפעות שלך?

סגנון הוא משהו שאם היוצר לא בוחר בו במודע, אפשר להגדיר אותו רק מתוך פרספקטיבה היסטורית. אז אני לא בוחרת במודע בשום סגנון. מעולם לא הזדהיתי עם שום אסכולה, ואני מחפשת תמיד אמנות שתדבר אליי ותיתן לי השראה, ומנסה להישאר נאמנה לעצמי. אני שומעת מוסיקה מכל הסגנונות ומחפשת תמיד את המיוחד, האישי, שלא הולך בתלם. שם אני מגלה אוצרות שמשכנעים אותי באותנטיות שלהם. זו גם אחת הסיבות שאני לא פועלת רק בתחום המוסיקה הקלאסית, אלא בעוד תחומים.

ואת מרגישה כיוצרת שכתיבה לתזמורת עדיין רלוונטית היום?

האמת שהתחבטתי בשאלה הזו לא מעט, והגעתי למסקנה שהמוסיקה עצמה היא המסר, ומסר אפשר להעביר בשלל דרכים. כשיש מסר, כשיש אמירה, כל דרך היא רלוונטית.

טוב תודה רבה, בהצלחה ובהנאה בקונצרט!

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s