'יש מקום לדיון': אביה קופלמן, מלחינת הבית של התזמורת, על וגנר

לרגל כנס בנושא וגנר שמקיימת התזמורת הסימפונית ירושלים ביוזמתו של פרדריק שזלן, התבקשתי גם אני לומר כמה מילים בנושא זה, בתור מלחינת הבית של התזמורת.
אביה קופלמן

אביה קופלמן
צילום: גבריאל וולף

הנושא סבוך, מורכב, ואינספור מילים כבר נאמרו עליו וכנראה עוד יאמרו. עליי להודות שבבואי לנסח את דעתי, מצאתי גם בתוכי מספר סתירות, אותן תיכף אפרט.

לגבי המוסיקה של ואגנר דווקא אין לי ספקות – אני חושבת שיש לבצע מוסיקה שלו ולאפשר האזנה לה לכל מי שיחפוץ בכך. אנו חיים בתקופה של שפע וריבוי, ישנם המון קונצרטים ומופעים מכל סוג, הממסד כבר אינו מכתיב שום טון, גם לו רצה בכך, ולכן אין סכנה לדעתי בלכפות את יצירותיו של ואגנר על אנשים שיש להם טראומה אישית מכך.
אני בעד הפרדה של אמנות מהאמן, במיוחד באמנות אבסטרקטית כמו מוסיקה. אפילו כשאני קוראת שיר, דמותו של המשורר מעניינת אותי רק כחלק מסקרנות והשכלה כללית, וכלל לא מעניין אותי מיהו בהקשר של חווייתי מהשיר. בטח ובטח כאשר מדובר במוסיקה, אמנות מופשטת כאמור, שבאה לתת חוויה רוחנית למאזין.

כאמן, מאמינה אני שעתיד החברה שלנו בסקרנות אמנותית, פתיחות, מוכנות "לטעום" כמה שיותר כיוונים שונים, להכיר, לחוות, לדעת. אין זה אומר שעלינו לאהוב הכל או לקבל הכל.  אבל לטוב ולרע, אמנות לא תהרוג את הצרכן, להבדיל מסם מסוכן למשל. בישראל של היום, שלטעמי נהיית דווקא יותר גזענית, יותר שמרנית, פחות פלורליסטית, עוד יותר חשוב לבצע את ואגנר כמו כל מוסיקאי אחר בעל ערך אמנותי. לא כולם יאהבו את המוסיקה שלו – וטוב שכך, כמו שלא כולם אוהבים את מוצרט, רחמנינוב, שנברג, שניטקה, ליסט, שופן. אך השפעתו על המוסיקה מוכחת, הוא מה שנקרא "עמד במבחן הזמן" ואני לא רואה סיבה אמנותית להחרים דווקא אותו.
יתרה מכך – אני חושבת שהדרך להתמודד עם דעות בלתי מקובלות עלינו היא על ידי דיון, בדיוק כמו הדיון שעומד להתרחש כאן בימים הקרובים. על דעה יש לענות דעה אחרת. חרם היא תגובה של חולשה, לטעמי. כמו לקום ולצאת מהחדר כאשר בן שיחי אומר דבר מה שאיני יכולה להסכים לו בשום צורה. אפשר וחשוב להתווכח עם אמונותיו של ואגנר, על ידי כנסים מהסוג הזה, על ידי הסברה בבתי ספר, מוסדות חינוך, דיונים בתקשורת. אך אין זה צריך לבוא בסתירה עם ביצוע המוסיקה, שקיימת כבר בפני עצמה, אינה תלויה לשמחתנו ביוצרה.

ההתלבטות שלא הצלחתי לגבש לגביה דעה חד משמעית נכון לרגע כתיבת דברים אלו, היא לגבי יוצרים החיים כיום בקרבנו. ברור לי שאם יש קולגה שאני מעריכה את יצירתו מאד אך הוא אדם שאני סולדת ממנו, אנסה להתרחק ממנו ולא לעזור לו ישירות. אך האם זה אומר שלא ארצה להכיר את יצירתו? לא אאזין ליצירותיו? כנראה שכן אאזין, למרות הכל, בשם אותה סקרנות רוחנית עליה דיברתי קודם. אך מה עם אנשים הפעילים למען עקרונות אשר נראים לנו מוקצים מכל וכל? האם עלינו להפריד גם לגביהם בין אמנותם, אותה נצרוך בשמחה, לבין דעותיהם, נגדן נילחם בחירוף נפש? היכן עובר הגבול בין האישי לחברתי, בין האמנות לאדם? אני מודה שאני חושבת על זה לא פעם, כאשר אני נתקלת באמנים אשר אני סולדת מדעותיהם ומאישיותם. טרם גיבשתי תשובות חד משמעיות. חשוב לי להיות פתוחה לתרבות ולאמנות הקיימות כיום על כל סוגיהן, להכירן, להכילן. אני גם חושבת שאפילו בבחינת "דע את האויב" חשוב לחברה ככלל ולפרטים בתוכה להחשף לנעשה. אך האם יש להוקיע אמנים כאלה, להחרימם, להדיר רגלינו מהופעותיהם? אני משאירה את השאלה הזו פתוחה לעת עתה.

שני דברים ברורים לי: האחד, שיש לדבר על כך ולדון על כך, וככל שנעסוק יותר בנושאים חשובים אלה ופחות בטפל, שמשתלט על כל חלקה טובה, כך נראה, כן ייטב.  השני, הוא שלטעמי כיום כשואגנר איננו עימנו עוד בין כה וכה, אין שום הצדקה להחרים דווקא את יצירתו ולא של כל יוצר אחר שהיה חלאה, אנטישמי, שוביניסט שפל, רוצח או כל בעייה אתית אחרת.  בואו נהיה חברה פלורליסטית חזקה שיכולה להרשות לעצמה לתת במה לכל סוג של אמנות, בטח כל עוד זו עומדת בקריטריונים אמנותיים כלשהם. את מלחמות המילים נשאיר נא למילים.

אביה קופלמן, דצמבר 2013.

————————
לעמוד 'תיק וגנר' באתר התזמורת הסימפונית ירושלים, רשות השידור, לחצו כאן
לתכניה לחצו כאן

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s