חוח בין שושנים – ראיון מיוחד עם המלחין אריק שפירא

אריק שפירא בביתו בחיפה צילם: עוז אלמוג, 2012

אריק שפירא בביתו בחיפה
צילם: עוז אלמוג, 2012

בקונצרט יום העצמאות ה-66 למדינת ישראל תבצע התזמורת הסימפונית ירושלים, רשות השידור, לצד הסימפוניה מס' 5 מאת צ'ייקובסקי וארבע העונות בבואנוס איירס של פיאצולה, את הקונצ'רטו לפסנתר ולתזמורת של המלחין הישראלי, חתן פרס ישראל לשנת 1994, אריק שפירא.

פרופ' שפירא נולד בקיבוץ אפיקים ב-1943. בילדותו עבר עם משפחתו לפתח תקווה, ובה גם למד לנגן בפסנתר. הוא בוגר לימודי פילוסופיה באוניברסיטת תל אביב ולימודי קומפוזיציה באקדמיה למוסיקה של האוניברסיטה. עם מוריו נמנים עדן פרטוש, אבל ארליך, אנדרה היידו וארתור גלברון. ב-1986 זכה שפירא בפרס ראש הממשלה לקומפוזיציה. ב-1994 זכה בפרס ישראל לקומפוזיציה ולהוראה, וב-2012 זכה בפרס אקו"ם על מפעל חיים. פרופ' שפירא מלחין מוסיקה אקוסטית, מוסיקה אלקטרונית ומוסיקה לכלים אקוסטיים ולאלקטרוניקה. כיום הוא מרצה באוניברסיטת חיפה, שם הוא מלמד זה 20 שנה.

עד כאן הביוגרפיה הרשמית של אריק שפירא, אבל היא אינה מספרת את העיקר – משום ששפירא הוא דמות חריגה בנוף המוסיקלי הישראלי. בצד כשרון רב ומקוריות חסרת-פשרות לאורך שנים של יצירה, הוא ניחן בלשון חריפה כתער והוא אינו חוסך בביקורת על מה שהוא מגדיר כ'שמרנות', שלא לומר אחיזת-עיניים ואזניים בקרב המלחינים הישראליים. בראיון שהעניק לנו לקראת הקונצרט הוא משתמש בטון תקיף, חף מהתנצלויות, כדי לתאר את מקומו הייחודי כאן.

מה דעתך על הבחירה שלך לקונצרט של יום העצמאות?

מגיע לי – אני הוצאתי את המוסיקה  הישראלית לעצמאות. חשוב לי להגיד את זה. זו הייתה התגובה הראשונית שלי כשסיפרו לי על הבחירה.

האם תוכל לספר מעט על הקונצ'רטו שיבוצע בקונצרט?

הפסנתר מנגן ללא הפסקה. הכלים מתייחסים לתפקיד הפסנתר בחוסר-סנכרון, מבחינת קצב וגובה צליל, ולאט מצטרפים אליו באוניסונים ובגבהים. הכתיבה מדויקת, ולכל נגן יש גם את תפקיד הפסנתר בפרטיטורה שלו – היצירה היא בעצם תהליך, ממהומה לסדר. זו בעצם היצירה הראשונה שלי שהתזמורת הסימפונית ירושלים, רשות השידור מבצעת. בשנת '87  הם ניגנו יצירה שנכתבה לתזמורת בני-נוער, פשוטה וטונאלית. הם ניגנו אותה בגוש עציון, ואני נורא כעסתי. אני נגד הכיבוש וכולי.

אתה בעצם משובץ בקונצרט לצד יצירות מאת פיאצולה וצ'ייקובסקי, ובמקור היתה אמורה להיות מבוצעת גם היצירה 'תרועה לישראל' של פאול בן-חיים, המשתייך לאסכולה שניתן אולי לכנותה כ'כנענית' בקונטקסט האמנותי הכולל. מה דעתך על היצירה שלך בקונטקסט כזה?

לגבי בן-חיים, ובכן, זו בעצם תרועה מטומטמת. אמנם קיבלתי פרס על שם בן-חיים אבל אני רחוק ממנו כרחוק מזרח ממערב. הוא במערב ואני במזרח. זו בעצם טכניקה ברטוקית עם מנגינות מזרחיות. לנו יש אולי פיוטים בוכריים, נניח, או תימניים, שהם יפים מאוד ונחמדים אבל לא נתונים למניפולציות קומפוזיטוריות כמו השירים ההונגריים שיש להם מאפיינים ריתמיים וטנאליים מאוד מאוד ברורים. זו דעתי על האסכולה הבן-חיימית.

בזמנו התפרסם ראיון שלך בעיתון 'הארץ' ובו אתה מגדיר עצמך כמישהו שחש מבודד. אתה אפילו משתמש במילה 'יתום' כדי לתאר את מקומך בעולם המוסיקה. האם המצב עדיין כך, או שהשתנה משהו מאז?

אני רואה עצמי כחוח בין שושנים. המוסיקה אינה אמורה לרצות מבחינתי. אני כותב מוסיקה ישראלית, עצבנית, אחוזת-תזזית, לא ברורה, חסרת-שקט, מתלבטת, אלימה. אנחנו חברה מאוד אלימה לפי דעתי. מכאן ההשקפה שלי. אני המלחין הישראלי היחידי בעצם, שניזון מהמצב הישראלי, ולא מ'צלילים ישראליים', שהרי אין צלילים ישראליים. זה זיוף אחד גדול. שים לב לתזמורת הקטנה שאני משתמש בה בקונצ'רטו לפסנתר ולתזמורת, 23 נגנים בסך-הכל. אני חושב שמוסיקה ישראלית צריכה להיות רזה ומדויקת ולא שמנה ונוטפת זיעה, כמו, נניח, יצירות של נועם שריף, מדושנת כמו חתול פרסי שמן. אני תקיף במילותיי. אין לי סבלנות למלחינים האחרים, לעמי מעיינים הללו, לאורגדים ולשריפים למיניהם. כשקיבלתי פרס ישראל הם ירדו עליי בצורה גסה, אבל אני מצפצף עליהם. זהו דור המורים שלי, כן, שקיבלו אחריי פרס ישראל – וכשאני קיבלתי את הפרס רצו לעשות הפגנה נגדי. בסופו של דבר זה לא קרה, אבל זכיתי ליחס גרוע מאוד מצדם. זו הייתה התקפה בלתי-רגילה, בעיתונות, בטלוויזיה, וברדיו. מבול של השמצות, שאני עושה רעש. האמת היא שזה מאוד הגיוני – היצירות שלי עובדות על הגיון של הליכה מאי-סדר לסדר, אז שלא יבלבלו את השכל.

בחו"ל הולך לי טוב מאוד, ובארץ לאט לאט יש הכרה, גם כי אין להם ברירה. אני מתמיד, וגם בכל-זאת, כבר עברתי את גיל שבעים. אני מתמיד. התמדה היא חלק גדול מהעניין. לגבי השראה והערכה? היחיד שאני מעריך בארץ הוא ראובן סרוסי. אני חושב שהוא נהדר. גם לו מגיע פרס ישראל – ואני אציע את שמו כמועמד.

בקונקסט לאומי-מדיני, בהרבה מקרים כשמדברים עם אנשים מהדור שלך, יש מקום של התפכחות. אתה שותף לתחושה הזו?

בודאי. שלא יבלפו אותנו. המדינה הזו זקוקה לניעור רציני, היא והמנהיגים שלה.

חלק גדול מהיצירות שלך הן אלקטרו-אקוסטיות, אבל הרושם הוא שיצירות אלו נעדרות מכל הקורפוס של יצירות שניתן לבחור בהן לביצוע אצל התזמורות הגדולות בארץ, למרות שבחו"ל המצב אולי מעט יותר טוב. גם פה זקוקים לניעור? ואם כן – במי יש לראות את האשם בכך? האקדמיות למוסיקה? המורים שמלמדים חלוקת קולות בסגנון פלסטרינה והולכת אקורדים וכדומה?

אני חושב שאין אשם אחד – אבל כולם טוחנים מים. משתמשים באסתטיקה שהיא לא שלנו, לא מזרח-תיכונית. הרי אנחנו חיים במקום מטורף, והמוסיקה צריכה להיות כתובה בהתאם לזה ! עליה להיות ניזונה מהאווירה החברתית הכללית ולא מצלילים. הנה, לדוגמה, אני מאוד אוהב להשתמש באוקטבות מזויפות ביצירות שלי: זו אוקטבה אבל היא מזויפת. יש לי למשל יצירה לכינור ולפסקול אלקטרוני, המורכב מכינור דגום, שמנגן בזיופים לא רגילים. כששואלים אותי למה זה כל כך מזויף אז אני אומר שזה בגלל שהנשמה המוסיקלית שלנו היא מזויפת. מה שמסביב, החינוך המוסיקלי שקיבלתי, בן-חיים ודומיו – זה הכל בלוף.

אולי זה בכלל עניין של מה שהתלמידים למוסיקה מביאים מעצמם, מהבית אולי. האם יש להם בכלל אפשרות להיות הרפתקניים, להיות חדשניים?

אין לנו ברירה אלא להיות הרפתקניים וחדשניים, רדיקלים ובוטים. הכל מסביב הרי בוטה וחסר-שקט, חוצפני, אז למה שהמוסיקה לא תהיה כזו? האם אנחנו אלגנטיים? האם אנחנו חיים בשווייץ? בדנמרק? למה לנו להשתמש בצורות אירופאיות כמו הסונטה למשל? מוסיקה ישראלית נגועה באירופאיות, והתחושה היא שיש כאלו שחושבים שהם שגרירים של וינה כאן בארץ. זו פשוט בדיחה גסה.

האם אנשים מהדור הצעיר וההרפקתני בכלל מודע לזה שאפשר ליצור מוסיקה לתזמורות ולהלחין לכלים מוסיקליים, או שאולי נוח לחלקם ללכת לכיוונים מופשטים יותר, של סאונד-ארט למשל, או של מוסיקה אלקטרונית? הרי היום כל אחד יכול ליצור בעצמו, עם המחשב הביתי שלו.

המחשב הוא כלי פנטסטי. יש לי הרבה יצירות עם נגינה חיה ומחשב. יצירות שביצעתי למשל עם אנסמבל מיתר, שבהן המנצח מפעיל מחשב וגם מנצח על הנגנים. אי אפשר להתעלם מהמחשב ומי שעושה כן עושה עוול לעצמו ולמוסיקה. בימים אלו אני עובד על יצירה לתזמורת ואלקטרוניקה, ואני בהחלט רוצה לתת אותה לתזמורת הסימפונית ירושלים, כי שם פתוחים יותר. הפילהרמונית, למשל, מעולם לא ביצעה יצירה שלי. הם מבצעים יצירות חצי-טונאליות, משעממות ולא-הרפתקניות. והרי הציונות היא הרפתקה מטורפת, וצריך להמחיש את זה, להתייחס לזה. אי אפשר להתעלם מהמציאות. מי שכותב כאן מוסיקה מתעלם מהמציאות ומחפש פתרון במוסיקה אירופאית. אז הוא מוצא השראה ברוול, נניח. רוול מלחין גדול, ללא ספק, אבל אם הוא השראה של מישהו פה אז למישהו הזה יש בעיה בתפיסה האסתטית.

אריה שפירא ונכדו

3 תגובות ל-“חוח בין שושנים – ראיון מיוחד עם המלחין אריק שפירא

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s