שיטת סטניסלבסקי – הפסנתרן ויקטור סטניסלבסקי בראיון לקראת קונצרט 'רחמנינוב וחברים'

ויקטור סטניסלבסקי

ביום רביעי הקרוב, ה-5 למרץ, נארח את הפסנתרן הצעיר והמוכשר ויקטור סטניסלבסקי, מהבולטים והמצטיינים שבפסנתרני הדור הצעיר בישראל במסגרת קונצרט 'רחמנינוב וחברים'. סטניסלבסקי זוכה להצלחה מרשימה בזירה המוסיקלית בארץ ובחו"ל כסולן וכגנן מוסיקה קאמרית, ובעונה החולפת הופיע לשבחי הביקורת בלמעלה מ-60 קונצרטים כסולן, ברסיטלים וכנגן מוסיקה קאמרית. הוא סיים בהצטיינות יתרה את לימודי התואר הראשון והשני בביה"ס למוסיקה ע"ש "בוכמן-מהטה" באוניברסיטת ת"א במהלכם למד עם דניאל גורטלר ופרופ' אריה ורדי. כמו כן זכה להשתלם אצל מוסיקאים נודעי שם כגון מארי פראחיה, לאון פליישר, מנחם פרסלר, קלוד פרנק, רוברט לווין, ג'יימס קונלון ואחרים.

עם עלייתו ארצה ב-1990 החל ויקטור ללמוד אצל הגב' ריאטה לסוכין בחיפה. בגיל 10 כבר זכה בפרס ראשון בתחרות כשרונות צעירים בחיפה ומאז זכה בלמעלה מ-10 פרסים בינ"ל בהם פרסים ראשונים בתחרויות אנדורה 2009, בתחרות הבינלאומית לפסנתר של סין ב-2007 ובתחרות הבינ"ל Ettore Pozolli באיטליה. ב-2006 זכה  בפרס הראשון בתחרות ע"ש ולדימיר ויארדו בניו-יורק ובפרס הראשון ע"ש רפי גורלניק ופרס שרת החינוך והתרבות לביצוע המצטיין של יצירה ישראלית כלית ב'תחרויות האביב' בישראל.  בתחרויות אלה התקבל בהתלהבות על ידי הביקורת והופעותיו שודרו בכלי התקשורת. אל אף גילו הצעיר, סטניסלבסקי כבר נתן כיתות אומן בקונסרבטוריון למוסיקה של שנגחאי בסין ובאוניברסיטה של קלגרי בקנדה וכיום נמנה עם סגל ההוראה בביה"ס למוסיקה ע"ש בוכמן-מהטה באונ' ת"א. ויקטור זכה במלגות של 'קרן התרבות אמריקה-ישראל' ושירת שירות מלא בצה"ל תחת מעמד "מוסיקאי מצטיין".

אנו שמחים לארח את ויקטור סטניסלבסקי בבלוג שלנו, ומודים לו מקרב לב על שהעניק לנו את הראיון שלפניכם:

ויקטור, זו הפעם השנייה שאתה מופיע איתנו בקונצרט שמוקדש לרחמנינוב. מעניין לשמוע על היחס שלך למוסיקה שלו.

זו אכן הפעם השנייה שאני מנגן בקונצרט שמוקדש לרחמנינוב, בפעם הקודמת ניגנתי את הקונצ'רטו השלישי שלו. רחמנינוב והמוזיקה שלו היו עבורי למושא הערצה עוד מרגע שעשיתי את צעדיי הראשונים בתחום. אני מוצא חיבור נפשי עמוק לשפה ההרמונית המדהימה שלו והיכולת שלו להעביר דרך המוזיקה תהליכים אמוציונליים ופסיכולוגיים שלא לומר להיות 'מאהב מוסיקלי'. בשנות לימודי האקדמיות הרתק שלי אליו בא לידי ביטוי גם במספר מחקרים ותזות שכתבתי, ושבהם התחקיתי אחר הישנות המוטיבים המוזיקליים ביצירותיו ואחר אלמנטים ביצירתו שהם בגדר חותם אישי שלו. חיבתי הגדולה אליו באה לידי ביטוי גם במישור המעשי, שכן נוסף על היכרותי המעמיקה עם כל יצירותיו הסימפוניות, זכיתי כבר לבצע שלושה מהקונצ'רטי שלו לפסנתר, את כל המוזיקה הקאמרית שלו וכמובן את יצירותיו החשובות והגדולות לפסנתר סולו בהן שתי הסונטות ורבים מהאטיודים והפרלודים.

כרגע אני עובד על הקונצ'רטו מס' 4 של רובינשטיין, ועל השיאים המסחררים שלו – הנה לדוגמה הסולם של התווים הקטנים בתמונה העליונה, שהוא כנראה הסולם המהיר ביותר שיצא לי לנגן מכל היצירות איתן התמודדתי עד היום. זו דוגמא מצוינת לאיך שבמוסיקה לעיתים שבע שניות של תוצאה סופית יכולות לדרוש במצטבר שבע שעות של עבודה וליטוש.

מתוך הקונצ'רטו לפסנתר מס' 4 מאת סרגיי רחמנינוב

Concerto score2

רובינשטיין מוכר כפסנתרן דגול, ופחות כמלחין. מהתרשמותך מן המוסיקה שלו, האם יש בכך חוסר צדק היסטורי?
אני בהחלט סבור שיש כאן חוסר צדק מבחינה זו. לכל מלחין גם הגדול ביותר יש מספר יצירות מעט פחות מוצלחות או אולי פחות מעניינות. אך אצל אנטון רובינשטיין יש שפע יצירות נהדרות וראויות שמקיימות את כל הקריטריונים כדי ליהפך "לפייבוריטים" של קהל והקונצ'רטו הרביעי לפסנתר הוא בוודאי דוגמא מובהקת לכך. גם יצירות רבות לפסנתר סולו שלו נפלאות ממש. אך אולי זה המקום לציין, כי אף למלחינים ה"גדולים" והמוכרים בהם אף רוברט שומאן, יש יצירות מופת בלתי מוכרות. גם לרחמנינוב יש כאלה. ואז נוצר מצב שכיוון שיצירה מסוימת אינה מוכרת היא אינה מבוצעת ומכיוון שהיא אינה מבוצעת היא אינה מוכרת וחוזר חלילה.  לא מוכרת אפילו גם למוסיקאים המבצעים עצמם, ולא סתם לקהל הרחב, והיצירה לא מהווה חלק מהשיח המוסיקלי-מקצועי הרווח. אם היצירה עוד מאתגרת ומצריכה השקעה גדולה ללמידתה, רבים יעדיפו להשקיע ביצירה מוכרת שתשמש אותם ליותר קונצרטים. אך מעגל כזה סופו להישבר בייחוד כאשר מדובר במוזיקה טובה. זו רק שאלה של זמן. כך קורה היום לסונטה הראשונה הכבירה והנשכחת שלא בצדק של רחמנינוב –  ויש דוגמאות נוספות.

במה שונה נגינה עם תזמורת סימפונית מנגינת רסיטל ומנגינה קאמרית?
'שונה' עשויה להיות לא ההגדרה המדויקת ביותר, כי אם נגינה שחובה בתוכה את כל שמניתם גם יחד רק אולי באופן טוטאלי יותר. כמו ברסיטל, נגינה סולנית עם תזמורת מפנה את תשומת הלב ליחיד, לסולן, אולם בסיטואציה בה על הסולן להתבלט כנגד עשרות נגנים (ולו מבחינת עצמה צלילית לעיתים) עליו ללכת עם כוונותיו עד הסוף ולהקרין עוד יותר אישיות, עוצמה וכריזמה מאשר שהוא לבדו על הבמה. אך כמו בנגינת מוסיקה קאמרית גם הסולן צריך לדעת להתאים את עצמו ולגלות גמישות. במוסיקה קאמרית הקשב לפרטנרים חשוב לא פחות, אם לא יותר, מהקשב לעצמך ולעיתים האחד צריך 'לקחת צעד אחורה' כדי שהאחר יוכל להתבלט או כדי שהמנגינה/הקו המוסיקלי שיש לאחר יישמע למען טיב התוצאה הכללית, גם בנגינה עם תזמורת רבים המקרים בהם הסולן מלווה קבוצת נגנים בתזמורת או אף נגן סולן אחד מתוכה. אז הקשב והתקשורת צריכים להיות חדים כפליים ולו בשל המרחק הפיסי והיעדר הקירבה האינטימית ששוררים בנגינת מוסיקה קאמרית. כך בדיוק קורה ברפריזה של הפרק השני בקונצ'רטו הרביעי של רובינשטיין לפסנתר שם הקלרינט מנגן את נושא הפרק והפסנתר מלווה אותו בליטוף ובפריסה של אקורדים על פני כל הפסנתר. מעל כל אלה וכנראה שזו החוליה השונה באמת, קיים הקשר והדינאמיקה מול המנצח.
לסיום, קשה להתעלם מהתהליכים שמתרחשים בימים אלו באוקראינה. האם יש לך עדיין קשר לשם? מה דעתך על מה שקורה שם בימים אלו?
באוקראינה ביליתי שבע שנים מילדותי ונותרו בי זיכרונות ילדות לא מעטים משם שאני מאמין שחלקם כמובן תרמו בעיצוב אישיותי גם היום. נותרו לי קרובי משפחה מסוימים שם אולם מדרגה רחוקה בלבד. להוריי נשארו שם חברים ואף חברים טובים ובתקופה האחרונה למאורעות שפוקדים את המדינה שמעתי לא אחת את אימי מספרת על חברים משם שאומרים לה "איזה מזל בשבילכם שיצאתם אז, כמה נכון פעלתם". זו הייתה החלטה אמיצה ולא פשוטה מצד הוריי שחזו הרבה מן הדברים שקרו שם באמת לאחר עלייתנו ארצה. אני מצידי לא רואה את חיי אחרת. אני אוהב את חיי בישראל ומאוד שלם עם כך שכאן יצא לי להתבסס ולהשתקע. המצב באוקראינה כיום מדאיג ומצער מאוד ולא נותר לי אלא לייחל לסיום הסבל ושפיכות הדמים שם.

ערוץ היוטיוב של ויקטור סטניסלבסקי תוכלו להאזין לכמה יצירות של רחמנינוב (ובכלל, מומלץ להיכנס ולהאזין לקטעים השונים שהעלה לשם). סטניסלבסקי עצמו הפנה אותנו לחלק השני מתוך הסונטה מס' 2 של רחמנינוב כדוגמה למורכבות ולחיות של רחמנינוב.

———
Our guest pianist on the Rachmaninoff & Friends, to be performed on Wednesday, March 5th, is the talented young pianist Victor Stanislavsky, one of the most outstanding and exciting pianists of the young generation in Israel today.Victor Stanislavsky enjoys an extensive International career which has taken him to numerous countries in Europe, the Far East, and to North and South America. In the passing concert season he has given over 60 performances as a soloist with orchestras, as a recitalist and as a chamber musician to critical acclaim. Victor has performed on stage of such important venues as the prestigious 'National Performing Arts Center' in Beijing, the "Forbbiden City Concert Hall" in Beijing, "Wuhan Grand Theater", 'He Luting' Hall in Shanghai, the Bass Performance Hall in Fort Worth, Texas, the 'Rosza' Center in Calgary, Canada, the "Tsarytsino" Palace in Moscow and the "St. Martin in the Fileds" church in London among others. Important Festival performances include “Ravinia” (Chicago), “Shanghai Piano Festival”, "Meet in Beijing", “Israel Festival" (Jerusalem), “Eilat International Chamber Music Festival”, and Maestro Gergeiev's “Classic at the Red Sea Festival”. Moreover, Victor has recorded extensively for the Israeli Radio and Television and to Radio stations across the U.S.We would like to thank Victor Stanislvasky for giving us this great interview. On Rachmaninoff and Rubinstein / an interview with Victor Stanislavsky

Victor, this is the second time that you are performing with us in a concert dedicated to Rachmaninoff (the previous time was in May 2010, as part of the Rachmaninoff Marathon concert). It is interesting to hear how you perceive his music.

Indeed, this is the second time I am playing in a concert dedicated to Rachmaninoff. Last time I played his Piano Concerto No. 3.  Rachmaninoff and his music were idolized by me ever since I made my first steps as a pianist. I find that I deeply connect with his overwhelming harmonic language and his ability to convey emotional and psychological processes through his music, not to mention his ability to be a "musical lover".
During my academic studies my fascination found its way into several researches and thesis I wrote in which I traced the recurrence of musical motifs in his pieces as well as elements in his language which can be characterized as distinctly his. My personal affection to his music also has a practical side to it, as I have had the honor of performing three of his piano concerti, all his chamber music and of course his major and important pieces for solo piano, including the two sonatas and many of the etudes and preludes.Right now I'm working of the concerto No. 4, with its dazzling heights – here's an example of the complexity… The small notes in the first picture, which is probably the fastest scale I had to play out of all the pieces I've worked with until today. A fine example of how in music sometimes seven seconds of what is a 'final result' could actually take seven hours of labor and refinement.

An excerpt from Racmaninoff's concerto no. 4

An excerpt from Racmaninoff's concerto no. 4

Anton Rubinstein is remembered as a legendary pianist, not so much as a composer. Do you consider this a historical injustice?

I do. I think that on this regard there is certain injustice. Any composer, even the greatest, has a number of less successful or less interesting pieces. But Anton Rubinstein has an abundance of wonderful, worthy works, which exhibit all the criteria to turn into audience's "favorites", and his Piano Concerto No. 4 is clearly a great example; as are many of his solo piano pieces, which are simply marvelous.
This may be a good place to mention that even the "classic" more familiar composers have masterpieces which are unknown. Rachmaninoff certainly does. So this way a paradox is reacted, where because a certain piece is unknown it is not performed, and because it is not performed it remains unknown, and so on. And not only to the wider audience; it remains unfamiliar even with the performers. Such a piece does not function as part of the common musical-professional discourse. And if it is a challenging piece, whose mastery demands great efforts, many would prefer to invest in a familiar piece which could serve them over a larger number of concerts. But such a cycle is doomed to break, especially when good music is concerned. It is only a question of time. This is the current case with Rachmaninoff unjustly forgotten gigantic first sonata. And one can think of additional examples.

How different is playing with a symphony orchestra to playing a recital or a chamber music concert?
"Different" may not be the most accurate definition. Perhaps a kind of playing that contains all three modes, albeit in a more total manner. Like in a recital, playing solo with an orchestra turns the attention on the individual, the soloist. But in a situation when the soloist has to stand out against dozens of player (even if sometimes it is only with respect to volume), he has to go all the way with his intentions and project even more personality, intensity and charisma than when he's alone onstage. But, much like chamber playing, the soloist has to be able to adjust and show flexibility. In chamber music the attention to what your partners are doing is at least as important as the attention to your own playing, and sometimes one has to "step back" so the other can stand out, or so that the other's melody or musical contour will be heard – for the benefit of the overall outcome. Similarly, in orchestral playing it is not uncommon for the soloist to accompany a group of players from the orchestra or even one solo player. So the attention and the communication have to be twice as sharp, if only to make up for the physical distance and lack of intimate closeness. Such a thing exactly happens at the reprise of the second movement of Rubinstein's Piano Concerto No. 4, where the clarinet carries the movement's theme while the piano provides a caressing accompaniment with chords spread across the entire keyboard. And above all these, there is the contact and the dynamic with the conductor, which is probably the real different element.

And finally, it is hard to avoid the events which unfold in the Ukraine these days. Do you still have any connection to the country? What is your take on what is currently happening there?
I spent seven years of my childhood in the Ukraine and I have quite a few childhood memories from there, which I believe have naturally played their part in shaping my personality as it currently is. I still have some distant relatives there. My parents have friends, even close friends, and over the last few weeks I heard my mother mention several times that friends who remained in the Ukraine said to her "you are so lucky to have left back then, how right you acted". It was a brave and not at all simple move on part of my parents, who had predicted much of what had eventually ensued.
On my part, I can't envisage my life any differently. I love my life in Israel and am very content that I got to settle and develop here. The current situation in the Ukraine is unfortunate and troublesome and I can only hope for the ending of the bloodshed and suffering.

Victor Stanislavsky's Youtube channel gives a good idea of this  young man's talent – here is the 2nd part of Rachmaninoff's Sonata No. 2., 'something to give you an idea of the composer's abilities', says the pianist himself.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s