בין עבר לעתיד – על הסימפוניה מס' 1 של בטהובן


פוסט מיוחד לקראת סדרת הסימפוניות של בטהובן (עונת 2013-14)

beethovenHeb2

לודוויג ואן בטהובן (1770–1827)
סימפוניה מס' 1 בדו מז'ור, אופוס 21

(1800, משך הביצוע כ-26 דקות)

מפתיע שדווקא מלחין כבטהובן, שכל מעייניו היו נתונים הלאה, אל העתיד, הוציא לאור סימפוניה ראשונה שנטועה כל כך בעבר. מהבחינה המוסיקלית, הסימפוניה מציגה את ההתמודדות של בטהובן עם המורשת הסימפונית הכבירה שהותירו לו קודמיו. מהבחינה הביוגרפית, הסימפוניה מספקת הצצה לבטהובן בנקודת חיים מרתקת: מלחין צעיר למדי, עדיין בשלבים של גיבוש, כפסע לפני הזינוק שהפך אותו למלחין מעורר יראה. זהו בטהובן שעדיין קשור וקשוב למקורותיו.

אף על פי שהתגורר בווינה זה שמונה שנים, והשתלב היטב בחיי המוסיקה בעיר על כל רשת הקשרים האריסטוקרטיים המשתמעת מכך, בחר בטהובן להקדיש את הסימפוניה הראשונה שלו למקסימיליאן פרנץ, האלקטור של קלן, שהיה מעסיקו בימים שלפני המעבר של המלחין לווינה. בטהובן חב רבות לפרנץ: היה זה פרנץ שהקציב לבטהובן בצעירותו את המשכורת הראשונה שלו עבור שירותיו כעוזר לנגן העוגב בחצר; בחסות גישתו האוהדת של פרנץ, שהיה חובב מוסיקה נלהב, הפכה בון לקרקע גידול אידיאלית עבור בטהובן; היה זה פרנץ שאישר לבטהובן, ואף מימן, שנה של לימודים אצל היידן בווינה; ובזכות הייחוס של פרנץ, שהיה אחיו הצעיר של הקיסר יוזף, נפתחו לפני בטהובן דלתות רבות בווינה. בטהובן מצדו היה מעט כפוי טובה כלפי מעבידו: ב-1794 הוא עורר את כעסו של פרנץ לאחר שהוליך שולל את היידן בניסיון להגדיל את הקצבה שקיבל מבון, וגרם להיידן להעביר לאלקטור דיווח לא מדויק על הכנסותיו של בטהובן ועל התקדמותו בלימודים. אלת המזל לא האירה פנים לפרנץ בשנים הבאות. בעקבות ההצלחות הצבאיות של צרפת נאלץ לנטוש את כיסאו ולנדוד בין ערים שונות. ב-1801 הגיע לווינה, שם ככל הנראה נפגש עם בטהובן והשניים ליבנו את מחלוקות העבר. אך עוד בטרם התפרסמה הסימפוניה נפטר פרנץ, והסימפוניה הוקדשה לבסוף לפטרון אחר – הברון פון שוויטן.

פרסומן של יצירות חדשות לא היה דבר של מה בכך מבחינת בטהובן. שלושת הטריואים לפסנתר, אופוס 1, הם דוגמה טובה: בטהובן הקדיש אותם לנסיך ליכנובסקי ותכנן את הפרסום בקפידה כאירוע ציבורי. מדוע אם כן שקל בטהובן להקדיש את היצירה לדמות מן העבר, שירדה מגדולתה, ודווקא בתקופה שהיה תלוי בעזרתם של כמה וכמה אריסטוקרטים אחרים?

את התשובה אפשר אולי לחלץ מהמוסיקה עצמה. במהלך השנים המוקדמות שלו בווינה, בטהובן שם לו למטרה לפתח את שליטתו בסגנון הווינאי, ולבסס את יכולת הביטוי האישית שלו בתוך הסגנון. כנגד עיניו של בטהובן עמדה מטרה אחת ברורה: להיות המלחין הטוב ביותר. בקדחתנות שיטתית התפרש במכוון על פני טווח רחב של ז'אנרים, ושלח ידיו בכמה שיותר צורות מוסיקליות. קצב ההתקדמות לא היה זהה; רביעיות המיתרים והכתיבה הסימפונית פיגרו בהרבה אחרי הסונטות לפסנתר. אך במבט-על ניתן לזהות דפוס התפתחות זהה: בטרם הרשה לעצמו לפרוץ את המעטפת של ז'אנר כלשהו, בטהובן הכריח את עצמו להתוודע לספרות הקיימת ולמוסכמות הכתיבה הרווחות.

בכל הנוגע לכתיבת סימפוניות, משמעות הדבר היה לימוד שקדני והטמעת יצירותיהם של היידן ומוצרט. היידן הטיל ללא ספק את הצל המאיים יותר. באותה עת נחשב היידן לגדול המלחינים החיים. בשנות ה-90 של המאה הוא הנפיק סדרה של יצירות מופת סימפוניות בזו אחר זו. למעשה, הסימפוניות שהביא עמו היידן בשובו מלונדון הותירו בבטהובן רושם כה עמוק, עד שב-1795 החל בכתיבתה של סימפוניה מוקדמת. בטהובן שקד על סימפוניה זו במשך למעלה משנה, אך לבסוף האתגר הכניע אותו. החשש שהיצירה תחוויר בהשוואה לסימפוניות של היידן הקשיש הביא את בטהובן לזנוח את היצירה.

הסימפוניה שהשלים לבסוף מתכתבת באלגנטיות עם המודל הקלאסי של התקופה. אף על פי שהפרק הראשון כתוב בצורת סונטה קונוונציונלית למדי, הסימפוניה נפתחת במהלך אקורדים מפתיע, שמאסטרו שאזלן מכנה אותו "המפץ הגדול". במקום להתחיל את הסימפוניה כמקובל, ביצירת תחושת יציבות עם האקורד הבסיסי בסולם (דו מז'ור), בטהובן פותח בדרגת ביניים לא יציבה (פה מז'ור) ושומט את הקרקע המוכרת מיד בפתיחה במהלך שאופייני דווקא לקדנצה מסיימת. סטייה כה חריפה מן המוסכמות ערערה קרוב לוודאי את שלוותם של המאזינים בני התקופה. נדמה שבטהובן היה שבע רצון מההמצאה הערמומית שלו, שכן הוא שב והשתמש בה מיד בפתיחה לפרומתאוס, שנכתבה בערך באותה עת. שאר הפרק אינו הרפתקני במיוחד ונאמן לקו הקלאסי ההומוריסטי השובבי שהיה נפוץ כל כך אצל היידן ומוצרט, אך הוא ניחן בנחישות ובחדווה בטהובניות טיפוסיות.

גם פתיחת הפרק השני טומנת בחובה הפתעה. לאוזנם של בני התקופה, הכניסה ההדרגתית של הכלים (סיקוונצה) הייתה אמורה להמשיך בצורת פוגה. אך בטהובן משנה את כיוון היצירה ומפתח אותה כקנטבילה קון מוטו חינני בצורת א-ב-א. הנושא השני ממשיך את השימוש בקצבים המנוקדים ובחזרות מן הנושא הראשון, והוא מלווה מעדנות במקצבי תופים חרישיים. בחזרה של החלק הראשון מתווסף לנושא הראשון קו מלודי אלגנטי, וכשמופיע הנושא האחרון, מקצבי התופים נעשים נחושים ומורגשים יותר וסוחפים את הפרק לסיומו.

בפרק השלישי מתחוורת עד כמה מרכזית השפעתה של סימפוניית ההפתעה של היידן על סימפוניה זו. בדומה לסימפוניה של היידן, בטהובן העניק לפרק את הכותרת מנואט, שהוא מעין ריקוד מסוגנן; אך לאמיתו של דבר הפרק הוא בעצם סקרצו קופצני, הראשון מבין הסקרצים המובהקים של בטהובן. הפרק הקצר אנרגטי מאוד ושועט קדימה תוך שינויים הרמוניים וניגודים דינמיים תכופים, שמסתיימים בסדרה של מודולציות שקטות ומתוחות. בניגוד לשינויים הבלתי פוסקים של הסקרצו המדומה, חלק הטריו במרכז הפרק נשאר יציב הרמונית, ומתקדם בסדרה של אקורדים בכלי המיתר ובקרנות, שנענים על ידי סלסולי מיתרים.

בפינאלה חוזר בטהובן להלך הרוח הקליל של הסגנון הסימפוני הקומי שאימץ ממוצרט ומהיידן. על הפן ההומוריסטי כאן מופקדים הכינורות: האדג'ו הקצרצר שפותח את הפרק בנוי מניסיון כושל של הכינורות לטפס במעלה סולם מז'ורי פשוט. הניסיון חוזר פעמים אחדות, כאשר בכל פעם הכינורות מוסיפים צליל נוסף וכאילו מתקשים לעבור הלאה. כאשר מתחיל חלק האלגרו, המוטיב מטופל ביד אמן. הוא מעובד להתפרצויות הרואיות-לכאורה בסולם סי במול מז'ור ואז מופיע במהופך כחומר גלם לדיאלוג בין הכינורות הראשונים והשניים. לקראת סיום, כלי הנשיפה מעץ מובילים את הפרק לקראת פתרון, כביכול בבטחה מוצרטית ועל פי כל כללי הטקס, כשלפתע מגיחה ההפתעה האחרונה, ובאופן לא צפוי מגיח נושא חדש ובלתי מוכר ומסיים את הפרק.

עקבותיו של היידן ניכרים היטב בפרק זה – בברק המוסיקלי ובטכניקה התזמורתית, בשימוש השנון בכלי המיתר ובסינקופות שמסיימות את המבוא. ובכל זאת, קשה להאמין שהסימפוניה מהווה מחווה מכוונת של בטהובן כלפי מורו. השניים אמנם העריכו מאוד זה את זה אך בטהובן רכש מידה מסוימת של אי-אמון כלפי היידן, ואף קינן בו חשד שהיידן מחבל לו בקריירה באופן מכוון.

לבטהובן, הסימפוניה הראשונה היוותה הזדמנות לסגירת מעגל. הוא רכש לעצמו שליטה מלאה באמנות של המורה הדגול. כעת היה פנוי להמשיך הלאה. תידרש לו שנה נוספת, וסימפוניה נוספת, כדי לנסח את ה"אידיאל הסימפוני" שהוביל אותו לתהילת-עד כמלחין הגדול בהיסטוריה.

ערן זקס

כך זה נראה ונשמע בעונה שעברה (תודה לערוץ 1)

סדרת הסימפוניות של בטהובן



הסימפוניות של בטהובן #1‬
‫שישי 28.2.14

‫סימפוניה מס' 1‬
‫סימפוניה מס' 5


הסימפוניות של בטהובן #2‬
שישי 14.3.14

‫סימפוניה מס' 2‬
‫סימפוניה מס' 6, פסטורלית‬


הסימפוניות של בטהובן #3‬
שישי 28.3.14

‫סימפוניה מס' 3, ארואיקה‬
‫סימפוניה מס' 8‬


הסימפוניות של בטהובן #4‬
שישי 4.4.14‬

‫סימפוניה מס' 4‬
‫סימפוניה מס' 7‬


הסימפוניות של בטהובן #5‬
‫קונצרט סיום העונה‬
‫רביעי 16.7.14‬
‫אולם שרובר, תאטרון ירושלים‬

פרדריק שאזלן, מנצח‬
עידו בר-שי, פסנתר‬
אנסטסיה קלוואן, סופרן‬
נעמה גולדמן, מצו-סופרן‬
גיא מנהיים, טנור‬
ולדימיר בראון, בס-בריטון‬

‫האנסמבל הקולי הישראלי‬
‫ומקהלת הקיבוץ הארצי‬

‫בטהובן – קונצ'רטו מס' 2 לפסנתר‬
‫בטהובן – סימפוניה מס' 9, כוראלית

תגובה אחת ל-“בין עבר לעתיד – על הסימפוניה מס' 1 של בטהובן

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s