על אקוסטיקה, סאדאת, ואייזק שטרן: ראיון עם "גודי", הטונמייסטר המיתולוגי של רשות השידור

לרגל קונצרט המחווה לאייזק שטרן, שחנך ב-8.2.1986 את אולם הנרי קראון, ערכתי ראיון עם אברהם גת "גודי", הטונמייסטר המיתולוגי של רשות השידור, שליווה את הרדיו והתזמורת למן הקמת המדינה ועד סוף שנות ה-80. גת הוביל את תהליך התכנון והבנייה של אולם הנרי קראון ושל המרכז למוסיקה במשכנות שאננים. במשך השנים תיעד גת במצלמתו את התזמורת, וצילומיו הם עדות עוצרת נשימה של הרגעים הגדולים ושל האינטרלודים הקטנים מהווי התזמורת הסימפונית ירושלים, רשות השידור. הזיכרון הטוב ביותר שיש לי מסבא שלי הוא תמונה שצילם גודי והתנוסס מעל שני פסנתרי הכנף בבית סבתי ברחביה.

ראשיתה של שיחה זו בפגישה שנעשתה בביתו של גודי שבשכונת מלחה בעת העבודה על הברושורה החגיגית של העונה ה-75, והמשכה נעשה בטלפון.

ערן זקס


גודי, ספר לי איך נולד הנרי קראון
.

שנתיים לפני זה חיפשו בית לתזמורת. אני התמניתי לחבר הוועדה הזו שחיפשה אולם. הייתי עוזרו של נקדימון רוגל (נקדי, מנהל הטלוויזיה), והסתובבנו עם יוחנן צנגן (שהיה אז סמנכ"ל הרשות – ע.ז.)  בדקנו כל מוסך והאנגר בירושלים. כאן נכנסה לתמונה קרן ירושלים, שבנו אז את התיאטרון והכניסו את משפחת קראון. התמניתי על ידי טומי לפיד ללוות את ההקמה של האולם של תזמורת רשות השידור.

הארכיטקט היה נדלר ועמו היו לי הרבה פגישות. סולל-בונה בנו את האולם. האקוסטיקאי הראשי היה אברהם מלצר, אקוסטיקאי בעל שם עולמי. הוא פרש בשלב מסוים והמשך הפעילות הועבר לממשיכיו: אשתו ושמעון גרינבאום.

בכל שבוע היתה פגישה. לאט לאט האולם נבנה. התכנון הראשון היה במה של שבעה מטר, אבל אחרי שהסברתי להם הגענו לאולם הנוכחי, פלוס התוספת שנמצאת למטה, מתחת לבמה. את הפגישות קיימנו בתוך אחד ממבני הבטון שתמכו באולם. אחת הבעיות היו הבידוד בין הנרי לרבקה: ניסינו כל מיני מודלים, למשל פסנתר נמוך מהתזמורת. בסוף הוחלט על בידוד כפול.

כשהאולם עמד – זה לא עבד. על הבמה היו בעיות של ערבול שמיעה בין נגן לחברו. פניתי לגברת מלצר ושיפרנו את הנושא עם כל מיני מחיצות.

כשבועיים לפני קונצרט הפתיחה עם שטרן, קראו לי נקדי ולפיד ומוניתי למנהל האולם והשכרנו את האולם לאירועים אחרים כדי להכניס קצת כסף לרשות.

אילו אירועים, למשל?

כשהאולם עמד היו חברות שהתעניינו בהקלטה באולם. אפילו נערכו הקלטות, למשל של תזמורת ב"ש עם מנדי רודן.

כנס אחד שלא אשכח היה של רשת ABC – הפקה בינלאומית, מצלמות, לוויינים, והזמינו את נציגי המתנחלים ונציגי הערבים למפגש משודר. אני הייתי בלחץ אטומי מחשש שהמתנחלים ייעשו בלגאן – היו אפילו שמועות כאלו. שכרו חברת אבטחה מת"א ומאבטחים שישבו מוסווים באולם. המזכירה שלי אז היתה אורנה שטדלר ורק אנו היינו שם לבד מכל הצוות. בסוף הכל עבר בשלום.

תמיד היו לנו חיכוכים עם אנשי התיאטרון, שתמיד רצו להשתלט על האולם, אבל לא נתתי להם. האולם עבד ונחשב לאולם של התזמורת בהנהלת רשות השידור.

חנוכת שולחן הפיקוח בימק"א. בתמונה: גודי, ארנון צוקרמן, שמואל אלמוג (מנכ"ל), משה חובב (מנהל קול ישראל), חגי פינסקר;                         צילום: אברהם גת "גודי". כל הזכויות שמורות לצלם (C).

חנוכת שולחן הפיקוח בימק"א. בתמונה: גודי, ארנון צוקרמן, שמואל אלמוג (מנכ"ל), משה חובב (מנהל קול ישראל), חגי פינסקר; צילום: אברהם גת "גודי". כל הזכויות שמורות לצלם (C).

אילו תכונות אקוסטיות היו חשובות לכם במיוחד? מה דפוס ההדהוד אליו שאפתם?

לכל אולם יש את זמן ההדהוד שלו. זה צריך להיות פחות או יותר שווה בכל האולם, זה אף פעם לא קורה. הד זה כשאתה עושה בום והוא דועך, ואילו אקו חוזר אליך אחרי כמה זמן. אקו אסור באולמות. באוניברסיטת ת"א, למשל, כשאתה נותן מחיאת כף בפנים האקוסטיקה גורמת לכך שהיא חוזרת. יש שם אקו.

להד יש היענות: באסים או תדרים גבוהים. מה מהדהד יותר זמן – טימפני או פיקולו? האידיאלי הוא שיהיה שווה. אנחנו שאפנו שיהיה שווה.

עכשיו, אקוסטיקה היא אמנם מדע מדויק, יש נוסחאות וגראפים – אבל זה בחיים לא יוצא כמו על הנייר. עושים ניסויים והתאמות. לא שמעתי על אולם שנבנה מוצלח מהתחלה. קח את האולמות הגדולים, המוזיקפראיין (Musikverein) והקונצרטחבאו (Concertgebouw) – לא היו להם אמצעים אקוסטיים מדוייקים ועדיין האולמות מעולים.

המבנה של הנרי מוזר: היציע בולט פנימה וזה יוצר בעיות. עם זה היינו צריכים להתמודד.

המודל האדריכלי של אולם הנרי קראון. צילום: אברהם גת "גודי". כל הזכויות שמורות לצלם (C).

או, בהקשר הזה שני אלמנטים בולטים במיוחד: בליטות גדולות, כמ חדרים בולטים בקירות, ופאנל העץ הגדול בירכתי הבמה. מדוע נבחרו אלמנטים אלו?

החדרים זה כדי לעשות פיזור של הצליל באולם. אם יש קיר ישר והוא מקביל או כמעט מקביל לקיר אחר, אז גל קול יפגע בו ויחזור ויווצר אקו. לכן יוצרים שינויים במבנה של הקיר. כך למשל נעשה בתקרה של היכל התרבות. אותו דבר בקירות של האולם.

אם תשים לב, מסביב, בעומק, יש לוחות סופגים. זה היה רעיון שלי. מדוע? השורות האחרונות – החצוצרות, הטימפני – היו חזקות מדי גם לתזמורת וגם לקהל. עשינו את זה קודם כל בשביל התזמורת. אם התמונה אינה מהימנה אצל המנצח אז האיזון שלו מול התזמורת אינו מהימן.

האולם נבנה כדי לאפשר שידורים ישירים של הקונצרטים של התזמורת. אך הדרישות האקוסטיות של סטודיו הן שונות מאוד מאלו של האזנה באולם – ההגיון אומר שאלו דרישות אחרות של פיזור הסאונד. האם תוכל להרחיב בנושא ולספר, כיצד התמודדתם עם האתגר הכפול?

בטכניקה של הקלטות אתה לומד את האולם ובעייותיו ונקודות התורפה. אתה לומד היכן לשים את המיקרופונים ועזרים נוספים כדי להתגבר על הקשיים.

טלוויזיה: לגבי הציוד החלטנו שבפיקוח ובחדר הקריין תהיה הכנה להפקות טלוויזיה. בהכנה להפקות, בשיתוף עם קרן ירושלים, פנינו לחברה כדי שיהיו צוגים עם מנועים. תאורת טלוויזיה היא מאוד מורכבת. זה תוכנן על ידינו ונבנה על ידי חברה אנגלית, כמובן תוך ויכוחים והתמודדות של שינויים של הרגע האחרון. כך גם במסדרונות: אפילו מאחורי הקלעים יש מערכת שניתן להתחבר אליה.

דבר שני: אמרתי לנקדי: חייב להיות הציוד הכי טוב בעולם. לא יכול להיות שנשים שם דרעק. צריך להיות הכל. אפילו נערכתי להקלטה דיגיטלית, שזה נושא שרק התחילו להתעסק איתו. לשולחן הבאנו מחשב שליטה: אתה מכין סט מסוים בשביל מוצרט ואחר בשביל ברהמס ןבערב אתה נותן לחיצה. השולחן מגיע מוכן לזה, אבל צריך להוסיף מודולים. בשלב ראשון ביקשו שאדאג להכנה. כלומר לשולחן משוכלל. את השולחן בנו בשווייץ בחברת שטודר – שנמצאת בכפר רגנדורף.

ספר על בניית השולחן המיוחד

הכנתי מראש דיאגרמה של הצרכים. ישבתי שם עם המהנדסים ועם הבלוק דיאגרם, ואז העבירו להם כסף מרשות השידור. אני נסעתי פעמיים – פעם לתכנון ופעם לבדיקה כשהשולחן היה מוכן. עכשיו יש בעיה: איך מובילים ובעיקר – איך מעבירים את השולחן לחדר? הדלת של חדר הפיקוח קטנה מדי. לא ישנתי כמה לילות על העניין הזה… הבאנו סבלים משער שכם, חבר'ה נהדרים. מדדו, מדדו ולא נכנס. ואז בא לי רעיון: אמרתי להם – תפרקו את החלון. וזה התאים בדיוק.

הוצאת שולחן הפיקוח מהארגז לאולם הנרי קראון, מסביבו הסבלים משער שכם; צילום: אברהם גת "גודי". כל הזכויות שמורות לצלם (C).

התכנון והבנייה של אולם סימפוני היא עניין מורכב. כיצד עבד שיתוף הפעולה בין הארכיטקטים לבין האקוסטיקאים?

המתכנן היה משרד נדלר בתל-אביב. כאן יש מתח. יש דרישות אקוסטיות שמתנגדות לדרישות הארכיטקטורה. ואז – או שמגיעים לפשרה, או שלא.

בתחילת התהליך בהנרי, הארכיטקט הציג את התכנית: הנה גודל אולם, ויש בו שמנה מאות מקומות, כאן היציע, והנה כאן במה לשבעה נגנים….

…מה? מה פתאום שבעה? אני נפלתי מהכסא ואמרתי להם: מה, אף פעם לא ראיתם תזמורת?! זו תזמורת סימפונית! לקחתי אותם לקונצרט שיראו, וללא ויכוחים הם שינו את התכנית.

ארכיטקטורה היא אמנות לכל דבר. יש ספר מפורסם שנקרא "כמעיין המתגבר".

…של איין ראנד.

נכון. יפה. שם מסופר על ארכיטקט שתכנן שורה של בניינים והיזמים בנו אחרת. הוא פוצץ בחומר נפץ וזכה. זה היה לנגד עיני.

הסגנון הארכיטקטוני של התיאטרון נשען במידה רבה על בטון חשוף. בטון הוא כמובן חומר בעייתי מבחינה אקוסטית. כיצד התמודדתם עם הבעיות?

מסביב לאולם יש ציפוי של עץ עם חירור מתאים וחומר סופג. אם קיים רק בטון אזי זמן ההדהוד הוא ענק – שבע או שמונה שניות. כיום, בבנייה מודרנית, בונים בעזרת לוחות, ומתחת הלוחות יש חומר סופג. החומר הסופג הוא צמר סלעים. ללוחות הללו יש עקומה משלהם, וכמות החורים בעץ של הקירות קובעת כמה סאונד יבלע בחומר הסופג. האקוסטיקאים יודעים לחשב ולהעריך את הדברים הללו.

אלו הבדלים ניכרו בין האולם בימק"א לבין האולם החדש?

בימק"א היתה אקוסטיקה לא רעה. בייחוד כשלא היה קהל. הבמה היתה קטנטנה. ויום אחד החלטתי להרחיב בימק"א והם אישרו את זה. לאט לאט השתכללנו.

השולחן פיקוח היה מזמן המנדט. אמרתי – "זה לא מתאים לתזמורת סימפונית" – "תזמורת של המדינה", ככה קרא לזה גיאורג זינגר. והוא צדק. בשנת 69' או משהו כזה… מתישהו בשנות ה-60 'המאוחרות העיפו את משה רובין (מייסד המחלקה הטכנית – ראו בהמשך. ע.ז.) כי הוא "עשה לביתו" והחליפו אותו בשלמה גל, מהנדס רציני. ישבתי איתו ועם עקיבא. הוא היה בווינה וראה שם שולחן של SWS או משהו כזה. ואז הגיע לימק"א שולחן שהיה בשבילנו משהו מיוחד. לאט לאט השתפרו גם קווי השידור, מימק"א. היו חוטים שרצו מתחת לאדמה מימק"א להלני המלכה.

העלאת השולחן לעבר חדר הפקוח באולם הנרי קראון;  צילום: אברהם גת "גודי". כל הזכויות שמורות לצלם (C).

העלאת השולחן לעבר חדר הפיקוח באולם הנרי קראון; צילום: אברהם גת "גודי". כל הזכויות שמורות לצלם (C).

היה שם גם אורגן. על האורגן ניגן מקס למפל – המורה הגדול לסולפג'. הוא לימד גם מתאמי צליל. היה קורס מיוחד למתאמי צלי בוגרי האקדמיה למוסיקה. התחלנו את הקורס עשרים, סיימנו רק שלושה. לא הרבה שרדו.

חבר'ה באים להתעסק עם כבלים ובאים לשיר.

בוודאי. עושים ניתוח יצירות. שם שמעתי לראשונה את הדיוורטמנטו של ברטוק. הראש שלי נפתח לגמרי.

מימק"א עברנו לתיאטרון ירושלים ומשם שידרנו. באותה עת היינו כמעט היחידים שהשתמשו בתיאטרון. כשסאדאת היה בארץ הנאום האחרון שלו היה בתיאטרון. זה הנאום המפורסם שבו אמר "The will be No More Wars". היתה דרישה מכל העולם לשידור הזה. אז התחברתי לכל העולם. מאיפה אני אקח קווים? נכנסתי מתחת לאולם, שם היו קווי הטלפון של התיאטרון, ניתקתי את כולם וחיברתי. מי לא רצה את השידור הזה? אפילו למדינות ערב העברתי את השידור הזה.

האם זכור לך קונצרט הבכורה ב-1986?

אז עדיין לא היה את שולחן הפיקוח. ב'הנרי' עבדנו בהתחלה עם ציוד נייד, של שידורי חוץ. אז כבר הייתי מנהל,  ואייזק ואני הכרנו היטב. נתתי לו את החדר שהיה בקומה שנייה, אבל הוא לא הסכים לעלות ושמנו אותו בחדר הקטן ליד הבמה. הוא בא לקונצרט הזה בהשפעה רבה של רות חשין, שהכירה את כולם. את הסאונד עשה עקיבא (מלמד, איש החטיבה הטכנית), הבמאי היה אילון גויטן. אני הייתי המנהל.

הוא קיבל "נאמן ירושלים"

כן. אבל כשבגין נבחר זה היה בשבילו שוק, ואחר כך הוא מיעט לבוא. עד שהוא בא לסדרה הגדולה של המרכז למוסיקה – "מפגשים". הוא היה מביא את טובי המוסיקאים כמורים למרכז למוסיקה. זה היה דבר ענקי שעשה.

איך נוצר הקשר בינך ובין אייזק שטרן?

בפעם הראשונה פגשתי אותו עוד כשהייתי בלימודים בניו יורק. שם הייתי באולם עם ה-NBC סימפוני, והיצירה היתה הסרנדה שכתב ברנשטיין לשטרן.. ישבתי בקונטרול שם ואמרו לו מי אני, שאני מאיזראל, והוא אמר "טוב, שב בשקט ואל תפריע".

ב-73', יום אחד הופיע אצלי בבית מפיק של הלימודית, ואמר שהבמאי רוצה שתהיה מפקח צליל בהפקה של 'איזה כנר בחאן'… כשהיינו בחאן, שטרן ראה אותי מתעסק עם המיקרופון. היתה שם ניידת לשידור צבע, הראשונה בארץ – שכרנו מהרצליה. הוא אמר – אני אבוא לבדוק אותך., ובשלב מסוים נכנס אלי לניידת, ישב על ידי ואמר "היי – זה טוב מאוד!" אמרתי לו – "מה ציפית?" אז הוא שאל אותי "How can I buy you from the orchestra?" אמרתי לו: "אוקיי… לא עכשיו ממש ברגע זה, אבל בסדר".

ב-1973 עשינו את ההקלטות הראשונות במרכז למוסיקה והתוצאה לא היתה טובה. קראנו למלצר האקוסטיקאי, והוא  נתן כמה עצות שהפכו את האולם לאחד הטובים שיש למוסיקה קאמרית. אני עבדתי במקביל במרכז למוסיקה וגם בתזמורת.

האם יצא לך להיתקל בשינויים המבניים שנעשו לאחרונה באולם הנרי קראון? מה דעתך עליהם?

לפי דעתי זה פשע. עבדנו על האקוסטיקה כל כך הרבה, הכנסנו תיקונים ושיפורים. עמדנו לפני שיפור אחד והסכמנו עליו, הגברת מלצר ואני. התקשרתי והתקשרתי והיא לא ענתה, ואז שמעתי שהיא נפטרה. הלל שוקן עשה מאוחר יותר שינוי נוסף – הוא עשה שיפור בכיסאות ואני חושב שזה שיפר מאוד את הצליל באולם.

ספר על ההיסטוריה של החטיבה הטכנית…

אני הצטרפתי להנדסה. עקיבא כבר היה שם והכרתי אותו עוד לפני כן. את עקיבא הכרתי כך: בסוף המלחמה (מלחמת השחרור) דפקו אותי באבו גוש או משהו, הייתי במשלטים. כל בחורה חדשה שעלתה בקשר – מייד היינו עולים מולה. יום אחד עלתה בחורה חדשה ושאלתי "איך קוראים לך" והיא ענתה "עקיבא". הכל היה גלוי, הם לא הקשיבו הערבים. היתה מישהו, לבנה, שאמרה "מה שמך?". "אברהם גודשטיין", עניתי. "איזה מן שם זה גודשטיין", אמרה, "מהיום אתה גודי". וכל הארץ שמעה את זה.

ברדיו עשיתי את על התפקידים שעשו הטכנאים. רובין אמר לי "לך לתזמורת כעוזר". עשיתי הכל – סחבתי, חיברתי כבלים., עד שיום אחד הייתי בימק"א ואמרו לי "אין מישהו אחר. תעשה הקלטה לבד". לא ידעתי מה עושים. המנצח היה גלברון וביצעו את סוויטת הולברג של גריג. לא היה לי מושג מה עושים. היה שם נל"נ, ואמרו לי בטלפון "תזיז את הכפתור ימינה. עכשיו תזיז שמאלה".

בתקופה הזו היו בהנדסה ארבעה מהנסדים אמיתיים. לא סתם אינג'. אז היו מוציאים שפורפרות ומייצרים בעצמנו, לבד. היתה לנו סדנא שבה היינו בונים לבד את הציוד, את כל המגברים! את הציוד לשידור חוץ – זה ארגזים שלמים של שפופרות. לא עם טרנזיסטורים, עדיין לא היו טרנזיסטורים. זה הכל נבנה לבד. אפילו את הפלאגים על הכבלים – לבד!

סיפרת לי שמייסד החטיבה, משה רובין, היה טיפוס מיוחד. בתמונות הישנות הוא היחיד שמסתובב עם אנשי השידור הערבים. ספר קצת על דמותו של משה רובין:

אחחח, כן . מה זה מיוחד (צוחק…)? ב-48' הייתי בקרבות של ירושלים. פעמיים הודיעו שנהרגתי ואיכשהו שרדתי. אחרי זה דודים שלי הכניסו אותי לביטוח. היינו בבניין סנסור. הייתי כל כך גרוע בזה. היתה שם חברה איטלקית, ג'נרלי. אמר לי המנהל לאונצ'יני "אנחנו צריכים לעבור בבתים ולבטח אנשים". זה לא התאים לי ועזבתי לחיפה.

אברהם מוישה רובין קרא לעצמו מהנדס. הוא ידע לתקן רדיו, אבל מהנדס הוא לא היה. אבל היו לו רעיונות טובים. הוא עבד אצל הבריטים וידע להתנהל מולם. והוא התקדם בעולם שלהם. כשהבריטים עזבו, הוא עשה בציוד פרימיטיבי תחנת שידור. היייתי אז בשנלר, והכרתי אותו מהשכונה שלנו. ואז הוא קורא לי: 'אבריימל, אבריימל, תסמן לחדר השני כשאני אומר לך'. וכך החלו השידורים הראשונים. זה היה קול ישראל וגם לאצ"ל היה רדיו משלו.

אני בכלל לא חשבתי על קריירה של רדיו. היו לי בראש דברים אחרים. הייתי אלחוטאי של מורס. ידעתי מרס בינלאומי, והלכתי לעבוד באלחוטאי בתחנת החוף של חיפה. ידעתי לעבוד מול אניות, האניות שהביאו את העולים. ושם עבדתי ובמקביל עבדתי בטכניון ולמדתי אלקטרוניקה וניווט וקודים בינלאומיים. כשסיימתי את הקורס אני מקבל טלפון: "למה לא אמרת לי שאתה מנגן על כלי? יש לי עבודה בשבילך פה ברדיו" זה היה רובין. אספתי את כל הדברים שלי וטסתי לירושלים עוד באותו יום.

מה זה הסיפור על שידור הטלוויזיה הראשון?

אה, זה…. הקונטרול של הסאונד היה במרתף, אז שמנו מצלמה על הבמה שנוכל לראות מה קורה. בפעם ראשונה גנבו אותה ונאלצנו להחליף אותה, ואז הוספנו מוניטור אצלנו למטה והעברנו את התמונות במעגל סגור. היה שם עיתונאי ששאל "מה זה?", אמרנו לו: "זה טלוויזיה". למחרת הופיעה ידיעה בעיתון: "יש שידורי טלוויזיה בישראל".

מרדכי סתר (משמאל) וגארי ברתיני, עורכים את 'תיקון חצות 4' בעזרת מכונות אמפקס +++; צילום: אברהם גת "גודי". כל הזכויות שמורות לצלם (C).

האם זכורים לך אקספרימנטים נוספים?

יוסף טל פנה אליי ושאל אותי איזה אמצעים קיימים להפקה של צלילים אלקטרוניים. "מוצרט זה לארכיון ובטהובן זה למוזיאון", הוא היה אומר. עשיתי איתו את "המגילות הגנוזות". היינו יושבים לילות שלמים. היינו בונים צליל צליל באופן נפרד ומחברים כמה מכונות ביחד, לא היה אז מולטיטרקינג. ואז עשינו את זה עם שמוקלר.

עם סתר עשיתי את "תיקון חצות". בשביל זה בניתי את הפור-טראק הראשון בארץ. השתמשתי בשתי מכונות. שלושה חודשים עבדנו כדי לבנות את זה. אחרי שעשינו את ההקלטות עם גארי זה חזר לאולפן ובסיום קראנו לסתר.

איך שידרנו את זה? היצירה היתה בסטריאו. אבל עדיין לא היו משדרי FM. הרעיון המוצלח והממש מטומטם היה כך:

אחרי 12 בלילה נקח את המשדר של התחנה והתחנה הערבית. ביקשנו מהקהל שיכוון שני מקלטים. לקחנו את אריה אורגד ושידרנו טונים. הוא אמר "עכשיו הטון הוא בצד שמאל. עכשיו הטון הוא בצד ימין", ואנשים כיוונו לפי זה. ואז שידרנו את היצירה בסטריאו, בשני תדרים נפרדים. ב-72, כשחזרתי מגרמניה כבר הכנסתי את שידור הסטריאו FM.

נקדי אמר: מוכרחים להציג את זה בימק"א. זה היה משהו.. שמנו מכונה אחת על הבמה, עם אור על המכונה. מישהו לחץ על הרמוט קונטרול והיצירה נוגנה כך מההגברה. תאר לעצמך – מכונה לבד על הבמה, תאורה, והמכונה ניגנה לבד. אנשים יצאו מגדרם.

באותם ימים כל הזמן ניסינו, בייחוד מבחינה טכנית, להיות בקו אחד עם מה שהיה בעולם.

מערכת להקלטת ארבעה ערוצים שנבנתה במיוחד עבור 'תיקון חצות 4'; צילום: אברהם גת "גודי". כל הזכויות שמורות לצלם (C).

מערכת להקלטת ארבעה ערוצים שנבנתה במיוחד עבור 'תיקון חצות 4'; צילום: אברהם גת "גודי". כל הזכויות שמורות לצלם (C).

נקדי אמר: מוכרחים להציג את זה בימק"א. זה היה משהו.. שמנו מכונה אחת על הבמה, עם אור על המכונה. מישהו לחץ על הרמוט קונטרול והיצירה נוגנה כך מההגברה. תאר לעצמך – מכונה לבד על הבמה, תאורה, והמכונה ניגנה לבד. אנשים יצאו מגדרם.

באותם ימים כל הזמן ניסינו, בייחוד מבחינה טכנית, להיות בקו אחד עם מה שהיה בעולם.

בנית אולם הנרי קראון. צילום: אברהם גת "גודי". כל הזכויות שמורות לצלם (C).

בנית אולם הנרי קראון. צילום: אברהם גת "גודי". כל הזכויות שמורות לצלם (C).

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s